כמה הערות על המצב – הטור השבועי יום ששי. והיום קטע ארס פואטי על לימודי תרבות, דיון נוסף בישעיהו ליבוביץ' , ספר על מנהלי כספים של אחרים ועוד
קשה לחזור
כל אמצעי התקשורת סיפרו לנו ש"כל העולם עצר את נשימתו" למראה הכורים העולים אט אט מן הקבר. כתמיד, את השעות הארוכות השדרנים מילאו בפטפוטים אינסופיים והקרנה בפעם האלף של קטע בן כמה שניות. נכון, התרשמתי. המון כסף והמון זמן הושקעו בחילוצם של האומללים. נחישות ודבקות במטרה. איכשהו נראה לי שאותה נחישות ואותה השקעה לא תמשיך ותדאג לתנאי העבודה של הכורים, אלה שהביאו אותם מלכתחילה למעבה האדמה.
ישעיהו השני
כתבתי בתחילת השבוע על ישעיהו ליבוביץ'. דברי זכו להרבה תגובות וגם ללא מעט ביקורת. לחלק מהדברים השבתי (עם הרבה עזרה מאריאל) בתגובות. ובכל זאת, אנסה להבהיר מה אמרתי ומה לא.
כפרתי בגדולתו של ליבוביץ' כהוגה. וכך אמרתי שם:
ליבוביץ' היה הוגה דעות שטחי, ופילוסוף בינוני, שהצליח לאסוף לו הרבה מאד מעריצים שוטים שאהבו מישהו שאמר בפסקנות וידע לגדף כראוי את יריביו…. ליבוביץ' בדה לעצמו מין יהדות שהמציא, תוך ניכור אינטלקטואלי מכל מה שאנושי, וכמובן זלזול בכל מי שסבר אחרת.
מה לא אמרתי? קודם כל לא אמרתי שהוא היה בהכרח אדם רע. גס רוח? דומה שעל זה איש לא יחלוק. אבל בהחלט יתכן שהוא איש טוב לידידיו, גידל את משפחתו לתפארה והעביר זקנות את הכביש מעת לעת. יותר מזה, לא אמרתי מאומה על דעותיו הפוליטיות, גם לא ציטטתי את המלצתו למלחמת אזרחים. ובכוונה לא רציתי להתייחס אליהן. אפשר להסכים עם דבריו, אפשר להתנגד. יש שיתלהבו מהאומץ שלו להביע דעות לא מקובלות, כנגד כולם. אין לזה דבר וחצי דבר עם ביקורת על הגותו הנחרצת כל כך על אף שהיא סובלת מסתירות רבות, וספק אם בכלל מתגבשת לכלל "הגות". טענות מסוג "הוא היה מקורי ואמיץ" טובות אם עומד מאחורי המקוריות והאומץ משהו בעל טעם, משהו שרציונליסט כפי שליבוביץ' רצה שיראו אותו, מסוגל לאשש מבחינה רציונאלית, ולא באמצעות נזיפה וביטוי שנון אך בוטה להחריד. להגיד בביטחון גדול שטות גמורה? נו מילא. אותי זה לא מלהיב.
טענתי הראשונה הייתה שקשה לנהל דיון אודות ליבוביץ' בלי שתתויג אוטומטית כמתנגד מסיבות זרות. אני דתי ולכן אני מתנגד. (ואם אני דתי אני מן הסתם גם ימני ונעלב מליבוביץ'). לפי חלק מהתגובות, אפשר לומר שיש מקום לטענה זו.
בחזרה לבית הספר
השבוע התחיל הסמסטר, ואני חזרתי אל האוניברסיטה. בפעם האחרונה הייתי שם לפני חמש שנים. מה השתנה? קודם כל התשתיות. שיפצו כל דבר שלא זז. אני לא יודע אם זה מצביע על פריחה באוניברסיטה או שמא על משבר הגורם להם להתאמץ במיוחד ולהיות נחמדים לסטודנטים. דבר שהבחנתי בו כבר בסיבוב הקודם. עוד דבר בולט הוא ריבוי במחשבים הניידים. ב 2001 המרצה סיפרה בפליאה לחברתה שיש אצלה סטודנט שמסכם הכול במחשב. לא, לא לכולם יש מחשב נייד אבל אפשר לראות אותם בכל פינה. בכיתות הוסיפו שקעים לרוב, וכמובן יש אינטרנט באוויר. עכשיו אני בגיל של המרצים. והסטודנטים (שכמו אז רובן סטודנטיות) הם בגיל של הבן שלי. מה לעשות, אנחנו לא נעשים צעירים יותר. בכתה פגשתי הרבה נשים מעניינות. לימודי התרבות מושכים אליהם מכל מיני תחומי דעת. יש גם תלמידות כמותי, (כלומר כאלה שיש לשער שנולדו לפני שנות השמונים). התרשמתי שיש הרבה יותר פתיחות לסטודנטים מבוגרים. כשלמדתי למוסמך בסוציולוגיה דיברו כל הזמן על פיתוח החוקרים הצעירים, ודוקטורטים בחו"ל. היום מקבלים בברכה אנשים (בעיקר נשים) שרוצים להרחיב השכלתם, עוסקים במקצועות מגוונים ורוצים ללמוד במסגרת אקדמית. לא כ"שומעים חפשיים" אלא כתלמידים מן המניין. שוב, אני לא יודע אם זו מגמה רעיונית או אילוץ כלכלי. אני סברתי כבר אז שהאוניברסיטה צריכה להיות מקום להפצת דעת. לא רק אתר להכשרת צעירים בורגניים לחיים במעמד הבינוני גבוה. נכון – חוקר דגול כבר לא אהיה, גם אם אכתוב דוקטורט, יש להניח שהוא לא יהיה פריצת הדרך שכולם מייחלים לה, ובדרך כלל אסתפק בקריאת מחקרים של אחרים. אבל גם לזה צריך למצוא מקום. כך או כך – אני מוצא הרבה נחת בפגישות שבועיות עם כאלה המוכנות להקדיש מזמנן לדיון מעמיק בגישות מתודולוגיות, ודילמות אפיסטמולוגיות המאפיינות את לימודי התרבות, למשל.
קישורים: הלומד המבוגר קטע ארס פואטי על לימודי תרבות
ממון והמון
ב 1989 כתב מייקל לואיס את הספר "פוקר שקרנים" המתאר את חוויותיו בתחילת שנות השמונים כסחרן אגרות חוב. לואיס מתאר בספר את החיים בזירת המסחר של "האחים סלומון" בימים הפרועים בהם חבורת צעירים בני 24 הרוויחו בחודש יותר ממה שאבותיהם, שחינכו אותם לעבודה קשה ומסורה, הרוויחו בשנה שלמה. הספר יצא לאור בעברית ב 2006 וכתבתי עליו ביקורת בעיתון "הצופה" (שעד היום מביאה אלי מגוגל אנשים המחפשים את מייקל לואיס הדוגמן).
ב2008 , אתם זוכרים, פרץ המשבר הכלכלי. מקורו לש המשבר לא היה בשוקי המניות אלא בשוקי אגרות החוב. התעלולים המשונים שעשו הסחרנים ב1984 היו משחק ילדים לעומת המקום שהגיעו אליו בשנות ה2000 . הכול קרס ברעש גדול. נזכרתי בספר הזה כשכתבתי את "המשבר הכלכלי כפי שהסברתיו לבתי". מסתבר שגם אחרים נזכרו בו, וכך בא לעולם הספר "מכונת הכסף – המשקיעים שפיצחו את השיטה" שכתב מייקל לואיס ב 2010 והוצאת ידיעות אחרונות הזדרזה להוציאו לאור (מאנגלית: יואב כ"ץ). לואיס, הפעם מבחוץ, מסקר את השתלשלות המשבר דרך נקודת מבטם של סוחרי הCDS אותן אגרות חוב ידועות לשמצה, בהן סוחרים ממולחים יכלו להמר במיליארדי דולרים על סיכוי השבת הלוואות שהם לא היו צד בהן כלל וכלל. בחזית הספר מופיעה ההמלצה "היצירה הכלכלית הטובה ביותר שנכתבה אי פעם" . יש פה מידה של הפרזה בכל זאת "עושר העמים" או "הקפיטל" עדיין יש להם מה להגיד. אבל גם אם נשיב את ההתלהבות לממדיה הסבירים, כדאי לקרוא את הספר. נכון – אין פה את החדווה וההתלהבות של סיפור בגוף ראשון, ולפעמים מצאתי את עצמי מדלג על הסברים טכניים מדי (כמו שנהגנו בילדותנו עם תיאורי הנוף המשמימים) ובכל זאת מייקל לואיס מצליח להביא את העולם המורכב הזה בצורה פשוטה יחסית ומעניינת. גם מי שלא ירצה להתעמק ולהבין את הכל, יבין שנוצרה כאן מערכת של התחיבויות קניות ומכירות שאיש לא באמת מסוגל לרדת אל חקרן.
את ביקורתי על "פוקר שקרנים" סיכמתי בתהיה על תודעתו של המחבר:
לואיס פרש מתפקידו, לא בגלל ייסורי מצפון על שהרוויח כסף מניצול חולשותיהם של אחרים, פשוט נמאס לו. נעדר כמעט לחלוטין ביקורת עצמית, או ביקורת על השיטה הכלכלית שמאפשרת את כל זה. לואיס נשאר עם חבילת מניות נאה, ואת התהיות השאיר לקורא הביקורתי.
אכן, ב"מכונת הכסף" לואיס מספר שאחרי "פוקר שקרנים" פנו אליו סטודנטים שרצו להשתלב בשוק ההון שראו בספרו מעין ספר עצות "איך לעשות כסף על חשבון אחרים בלי להתאמץ". עכשיו, אחרי המשבר לא ניתן לוותר על מחשבות אודות השיטה הכלכלית כולה. ואכן, רוחו של "פוקר שקרנים" שורה על הספר, כשלואיס מתאר שהסוחרים הפרועים של שנות השמונים היו מתונים כקבוצה של ילדים מחונכים היטב לעומת מה שקרה בשנים 2007-2008 . לואיס נותר קפיטליסט והוא רק מבקש לשכלל קצת את השיטה, לא לסרס חלילה את תאוות הבצע הטהורה, המניעה את גלגלי הכלכלה, אלא רק להשגיח עליה קצת שלא תביא אותנו שוב אל עברי פי פחת.
או ניל
במוצאי שבת יופיע בישראל ניל סדקה. לכבודו- שיר שהקליט בעברית בשנות הששים: