האטום החברתי

למה העשירים מתעשרים עוד יותר, הרמאים נתפסים, ושכניכם נראים בדיוק כמוכם? שאלה טובה, ויש עוד כמה שאלות:

• מדוע בארים מסוימים הומים מאדם בשבוע אחד וריקים מאדם בשבוע שלאחריו?
• מה מחזיק ספר ברשימת רבי המכר?
• מה גורם לפריצת אלימות אתנית?
• מה גורם לתנודות של מניות בבורסה?

מרק ביוקנן, החליט לא להסתפק בתהיה על שאלות אלה, וכתב עליהם ספר "האטום החברתי".

 

אטום בשורוק, לא בחולם. מרק ביוקנאן הוא פיסיקאי, ומנסה להציג תיאוריה חברתית הנשענת על הפיסיקה. ביוקנן קורא לה "פיסיקה חברתית" – ניסיון למצוא סדירויות בהתנהגות אנושית כפי שיש בהתנהגות אטומים. ביוקנן אומר כי

…אנחנו ניצבים ברגע חשוב בהיסטוריה. אנחנו עדים עכשיו לדבר מה הדומה ל"מהפכת הקוונטים" במדעי החברה. אמנם אנחנו עוד רחוקים מזיהוי "חוקים" ברורים בעולם האנושי, אבל מדענים גילו בו סדירויות הדומות לחוקים, והם מבינים עכשיו שסדירויות כאלה אינן סותרות בשום אופן את רצונו החופשי של היחיד. אנחנו יכולים להיות בני אדם חופשיים, שפעולותיהם מובילות במשולב לתוצאות ניתנות לחיזוי בכל הנוגע לקולקטיב. הדבר דומה מאד למה שאנחנו מוצאים בפיסיקה, שבה כאוס ברמת האטומים מתחלף בדיוק של שעון בתרמודינמיקה ובתנועת כוכבי הלכת (עמ' 9)

מטרת הספר היא להציג בפני הקורא מספר נושאים בהם לדעתו הפיסיקה החברתית, באמצעות הכלים התיאורטיים ובשימוש נרחב בהדמיות מחשב, יכולה להציע פריצת דרך משמעותית בהבנת האדם, ומה שיותר חשוב תעזור לאנושות להתארגן טוב יותר להשיג את מטרותיה המשותפות. הוא פותח בהצגת נושא ה"תבניות", וטוען, כי פעולות אנושיות הנובעות מרצון חפשי ניתנות לתיאור באופן מקובץ.

עיקר טענתו של הספר היא ההשוואה בין אטומים לבין בני אדם. בתור  מטאפורה, אפשר לדבר על האנשים כאטומים. למעשה, הגישה הפסיכולוגיסטית הרווחת משתמשת בתיאוריה האטומיסטית של האנושות כמטאפורה רווחת. (אני מבחין בין הפסיכולוגיה כדיספלינה, לבין גילוייה בתרבות הפופלאריים ובשיח הציבורי) האדם הוא אי, המתקשר עם סביבותיו בדרכים כאלה ואחרות. החברה היא אוסף של אנשים בדידים. תפיסה כזו רווחת גם בשיח כלכלני. מטאפורה, כפי שאמר מזמן סטיוארט הול, מכתיבה אופני מחשבה. כך לפי המטאפורה האטומית, יש הרבה פחות מקום לאחריות חברתית. זכורה הצהרתה של מרגרט תאצ'ר "אין חברה, יש רק פרטים". אך ביוקנן מבקש ללכת מעבר לכך. לדבריו לא מדובר במטאפורה או ברעיון, אלא בעקרון ממשי, כמו חוקי הפיסיקה מהמעבדה. אנשים – פועלים כמו אטומים, ולכן אפשר לייחס להם דפוסי התנהגות של אטומים. הוא לא מנמק את הטיעון הזה די הצורך. לדבריו, הפסיכולוגיה, יחד עם הסברים פסיכו-אבולוציוניים תתן לנו את הבנת הפעילות האנושית ברמת האדם הבודד, ואת כל השאר תעשה הפיסיקה החברתית.  לא ברור מדוע לעצור ברמת האדם, למה לא ללכת כמו דוקינס אל הגן? ויותר מזה, כולנו מורכבים מאטומים. מדוע הפיסיקה לא מסוגלת לבנות תיאוריה שתבחין בין אטומים הנמצאים בתוך כסא, לעומת אלה הנמצאים בבן אדם, או חתול? כסאות לא הולכים לטייל בעצמם, לא רודפים אחרי עכברים ולא כותבים ספרים. למה? הרי הכל מורכב מאטומים, ומזמן הפסיקו לעשות מיתרים ממעיים של חתולים. ביוקנו מדלג באלגנטיות על הקושי הפילוסופי מהטענה שיש רצון חפשי ויחד עם זאת תבניות. נכון, אותה שאלה חלה על הפיסיקה והפער בין הדטרמיניזם לכאורה של איינשטיין וסיעתו, לכאוס התת אטומי של תורת הקוואנטים טרם יושב די הצורך.

בי הספר עורר תחושה עזה של אי נחת. קודם כל, הוא הזכיר לי את הספר פריקונומיקס.  (למרות שגם הוא, סבור שהכלכלה חוטאת בעיוורון דיסיפלינרי וביצירת דימוי כוזב על ההתנהגות האנושית) יש בו מין זחיחות כזו המנסה להסביר את הכל באמצעות עקרון אחד. לתאלס הייתי סולח על זה, אבל היום נדרש קצת יותר. ביוקנן, מזלזל מאד במדעי החברה, ולא חושך שבטו מהסוציולוגיה.בעמודים 22 ו 23הוא מדבר  על כשלון מדעי החברה, וסותם את הגולל. לדעתו מדובר בחבורה של אנשים שעוסקים בשאלות לא חשובות. ששכחו מזמן במה צריך לדון, אחדים מהם – שומו שמיים, נפלו לידי הכת הפוסטמודרנית המערפלת את מחשבתם. רק הפסיכולוגיה ניצלה משבט לשונו, תוך שהוא מתעלם מהעובדה המצערת שגם שם אין תיאוריה אחת שלטת בכיפה. להפך. אם ביוקנו היה משתחרר מעט מהיוהרה האינטלקטואלית שלו, היה לומד כי השאלות שהוא מציג והתשובות שהוא נותן, הן בלב החקירה הסוציולוגית. מרבית העובדות המרעישות  כביכול שהוא מגלה, נלמדות בחודש הראשון בקורס "מבוא לסוציולוגיה". התייחסות רצינית, לטעמי, תבחן מדוע התיאוריה שלו עדיפה על פני ההצעות הסוציולוגיות. מדוע הערפול שהוא מפזר ביסודות תורתו, עדיף על ריבוי הפנים הסוציולוגי שלמצער רפלקסיבי לכח ההסבר המוגבל של התיאוריות, למקומה החברתי והפוליטי של כל תיאוריה חברתית, ולהעדרה של תורה אחת המסבירה את הכל.

 

האטום החברתי, מרק ביוקנן, מאנגלית: ורד איל סלדינגר, עם עובד, תש"ע 2010 , 191 עמ'