טור ליום ששי

כמו בכל שבוע, טור ליום ששי. והיום – אספר לכם על החיים כדג באקווריום, על מרכאות נחוצות ומיותרות, על הפסיכונאליזה שהתביישה, ויש גם ספר. ושיר. שבת שלום.

תרבות אגודה

הפסקתי לספור את השבועות. כל שבוע אני כותב שאני מתרגל, אבל זה עוד לא זה. הכל נראה מוכר וזר. החלטתי להתנדב ולהיות המציג הראשון של הרפרט בקורס. יחד עם נ. שסימנה לי בשיעור שנלך על זה, כשכולם שתקו במבוכה עם התחלת החלוקה. בבית התברר לי ששני דוסים שכמותנו הולכים להרצות על עקרונות הפורנוגרפיה ובכלל זה על ההבדלים בין "פורנוגרפיה רכה" ל"פורנוגרפיה קשה". אהממ. ואת זה לעשות בזיקה למאמרו של רולאן בארת "הרטוריקה של הדימוי". איכשהו נראה לי שברפרטים באוניברסיטה לא ירשו לי להיות עמום כמו הטקסטים שאני קורא, בשביל לכתוב את אותם רפרטים ממש.

בינתיים אני קורא את הול ואת בארת ומסתכל במבט נבוך על ה"מרכאות". עידו קינן בבלוג שלו "חדר 404" נהג לפרסם מקומות ואתרים בהם ראש שימוש מיותר ואף משעשע במרכאות. בטקסטים שאני קורא השימוש הוא מכוון ובא להפקיע את המלה מהקשריה הישנים. אבל מה הם כן רוצים להגיד? למשל במשפט "אם לא הופקה "משמעות", לא תתכן "צריכה" ". מה המשמעות של הצריכה ומה אני צריך להבין מזה?  בטקסטים הללו גיליתי עוד סימן דפוס, חדש בעברית, גופן מודגש. בדמיוני אני רואה את סטיוארט הול מרצה ועושה מרכאות עם האצבעות במקומות המותאמים, ובהדגשות אומר קצת יותר בקול ומטה את הראש שמאלה ולמטה. תנסו את זה, זה ממש עוזר להבין את המאמרים.

לפקח ולהעניש

השבת מתפרסם במוסף סוף השבוע של "דה מארקר" כתבה ובה ראיון עם עמוס מלכא, מנכ"ל חברת לוג'יק העוסקת במה שהיא מכנה "פיתוח מערכות שליטה ובקרה".

לדברי מלכא, באחת הערים הגדולות באסיה עסוקה החברה בפרישת 6,000 מצלמות ויצירת מערכות תקשורת בינן לבין מרכז הבקרה. החיישנים והתוכנות של החברה יודעים לקרוא מספרי לוחיות רישוי, לתרגם את המספר לנתון דיגיטלי ולהצליב את המידע עם נתונים במאגרי רישום כלי הרכב. כך מי שיושב במרכז השליטה והבקרה יכול לדעת בזמן אמת של מי המכונית, מאיפה היא הגיעה ואם היא נגנבה. לדוגמה, אם מדובר בוואן צהוב, אך הלוחית שייכת למשאית אדומה – נדלקת במערכת מיד נורת אזהרה.

שטף המידע הזורם למערכת מאלפי המצלמות מגיע למערכות תוכנה, שיודעות לסנן נתונים שאינם רלוונטיים ולהוציא אותם מהמערכת. הן מעבירות לחדר הבקרה רק אירוע חשוד שצריך להטריד את אנשי החדר. המערכת יודעת להתאים את עצמה לתרחיש הפוך: לדוגמה, כשתמונה שמגיעה אליה מתאימה לפעילות שביטחון הפנים של אותה מדינה, או עיר, עוסק בה. המערכת מסייעת לצוות בחדר השליטה והבקרה לייצר התרעה, לשלוח כוחות לאתר חשוד ולנהל את האירוע

היחוד במערכת של לוג'יק, כך הוא מספר הוא ביכולתה לעשות אינטגרציה. המערכת הזו, לפחות לפי התיאור שלה, היא טוטאלית. הם קוראים לזה "עיר חכמה". לוג'יק, כך הוא מספר, לא נרתעת מלמכור את המערכות שלה לחברות לא דמוקרטיות.  החברה היא בבעלותו של מתי כוכבי, המוגדר בכתבה "איש מסתורי".עמוס מלכא, כך עוד נאמר שם  "מאמין שהחברה שבראשה הוא עומד תשנה את העולם". הוא צודק, כמובן. החברה שלו, ומן הסתם יהיו עוד חברות כאלה שמוכרות ציוד פיקוח מוחלט יהפכו את הערים והמדינות בהן יותקן ציוד כזה למרכז ממושטר בו אין מרחב פרטי, אין מרחב צבורי ואין כלום. רק עין מפקחת בוחנת ומענישה.

למען יאריכון ימיך

על פי החשד, קופת חולים מאוחדת שילמה 14 מיליון שקל לאמו של רואה החשבון שלה.  רבי טרפון מביט בקנאה.

אדיפוס שמדיפוס

ניר חסון ב"הארץ" מספר לנו על מהומות בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. האוניברסיטה שוקלת להעביר את החוג לפסיכולוגיה מהר הצופים, משכנם של מדעי החברה והרוח, אל גבעת רם, שם יושבים אנשי מדעי הטבע. ההעברה אינה רק פתרון מצוקת מקום בפקולטה. אני יכול לנחש שרוצים להרחיב את "מנהל עסקים" ולפתוח עוד תכנית למנכ"לים עשירים, אבל זו רק ספקולציה שלא לומר השמצה. שאין לה ביסוס עובדתי, מן הסתם הם רוצים להרחיב את החוג לסוציולוגיה. מטרת המעבר לגבעת רם , מספר ניר חסון, היא

לחזק את מגמת הפיכת תחום הפסיכולוגיה באוניברסיטה למדע מדויק. כך, למשל, הושמטו מתוכנית הלימודים קורסי הבסיס הקליני וסקירת התאוריות בפסיכואנליזה. לא עוד הוויכוחים בין פרויד ליונג או פרקטיקות טיפוליות, אלא מעבדות בתחום חקר המוח, שיטות מחקר ולימודי סטטיסטיקה.

הוא מוסיף ומספר שיש בקרב הסטודנטים כאלה המוחים על השינוי. אחדים רוצים להציל את כבודה האבוד של הפסיכואנליזה כפרקטיקה טיפולית, אחרים מבקשים להשאיר את פרויד כחלק מתכנית הלימודים שתעסוק בהיסטוריה של הדיסיפלינה. ויש גם כאלה שדואגים להצלחתם בבחינות הכניסה ללימודי פסיכולוגיה קלינית, התחום היוקרתי מכולם.

ברכותי לניר חסון ולעיתון הארץ, שמצאו לכך מקום בעמוד הראשון.   לצד הפנייה לכתבה על מחירה של חופשת סקי משפחתית ומאמר דעה חתרני על "הימין המטורלל"  כתבה על שינויים בתכנית הלימודים בחוג באוניברסיטה העברית, ומחלוקות פרדיגמטיות. מעניין לראות שדווקא הסטודנטים מוצגים במחלקות הזו כאלה שרוצים לשמר את הידע המסורתי. אני עצמי לא אוהב את פרויד, עוד מוינה. ומזמן אמרתי שהתיאוריות שלו לא ממש לרוחי. ואפילו כתבתי פעם –

הוא לא משכנע אותי. לא נראה לי כל העניין האינסופי עם הזהו, שפרויד מדבר עליו כל הזמן.  נכון, סיגר הוא לפעמים רק סיגר, אבל אצל פרויד קשישא המחשבות רצות להן לכל מיני כיוונים בלתי ראויים. כן, אני יודע שהיום, בחוגים ידועים לטעון שאני לא מאמין לפרויד נחשב סוג של הפרעת אישיות נרקיסיסטית חמורה. כלומר, אני באמת מאמין לו, אבל מדחיק את זה. שום דבר שפסיכואנליזה הגונה של שבע עשרה שנה לא יכול לפתור.  לא נראה לי סביר שהרפתקאות הינקות קובעות את גורלך. לתיאוריה המרתקת שלו אין כל תימוכין אמפיריים. פרויד לא היה גאון שייסד אסכולה מחשבתית שעזרה לנו להבין את עצמנו אלא מספר סיפורים מוכשר, שבזמן מן הזמנים דבריו התיישבו על דעתם של בני תרבות המערב, וכך הם מסבירים לעצמם את עצמם. נכון, קשה להתווכח עם הצלחתו העצומה של פרויד. פרויד הצליח להוביל אחריו את תרבות המערב, ללא גייסות חמושים, ללא מהפכה הטובעת בדם מתנגדיה, לאוסף רעיונות שבכל קנה מידה רציונליסטי נראים כמו גיבוב לא משכנע של מעשיות משונות.

ועוד משהו – השבוע רציתי לקרוא מאמר של פרויד, ללימודים. זכרתי שיש לנו את הספר, לא הייתי  בטוח באיזה כרך. הורדתי את הספרים מהמדף העליון בסלון, וכשחיפשתי נפל עלי כרך מספר שלש. בדרכו אל הרצפה נפלו מתוכו שטרות ישנים שיצאו מהמחזור לפני עשר שנים. חבל שזה לא קרה בחלום, היתה לי יופי של פואנטה.

זמנים פוסטמודרניים

ועוד באותו ענין. השבוע מכרו באוניברסיטה בהנחה ספרים עם "פגמים קלים". קניתי שם את "על ההגמוניה – מבחר מתוך מחברות הכלא" שכתב אנטוניו גרמשי, (הוצאת רסלינג, בחר תרגם מאיטלקית הקדים והעיר:אלון אלטרס) ואת "המפנה התרבותי – מבחר כתבים על הפוסטמודרני" של פרדריק ג'יימסון.(הוצאת רסלינג,מאנגלית דרור ק. לוי ודליה טסלר).  המחיר היה נוח מאד, ופרויד שלח לי כסף, ולכן מתוך תקווה לקרוא בהם בקרוב ממש, לא התאפקתי וקניתי.  כשהגעתי הביתה דפדפתי בהם, הכריכה נראית שלמה, הדפים כולם במקום.

יכול להיות שכשהם אמרו "פגמים קלים" התכוונו למשהו אחר?

ספר

בשבת קראתי  את ספרו החדש של דייוויד סאלאי, "חף מפשע".(מאנגלית: שרון פרמינגר הוצאת כתר) הספר, כך מבטיח נאמנה הכיתוב על גבו –

הוא רומן מבריק הנקרא באחת. זהו סיפור על איש ק.ג.ב שהיינו יכולים להכיר, ואולי אף להיות, אך עוצמתו האמיתית מקופלת דווקא בחמקמקותו. ככל שמתקדמת הקריאה בו, הולך ומתחוור כי לא נוכל להכריע מי האשם, מי הצודק ואפילו לא מי הוא מי. אי הוודאות היא הבסיס האמיתי של חף מפשע, המבקש להזכיר לנו כמה מעט אנו יודעים על אחרים, ובעיקר – כמה מעט אנו יודעים על עצמנו.

גיבורו של "חף מפשע" הוא אלכסנדר, איש כחות הביטחון הסובייטיים, המביט לאחור על חייו שחלפו. הסיפור נפתח באפיזודה אחת מני רבות בחייו המורכבים. שנות הארבעים, מתעורר חשד שחולה המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שאיבד את זכרונו שאינו אלא מתחזה, אלכסנדר נשלח לשם להביא אותו ונדרש לרקיחת אינטריגות והאשמות שווא כדי להביא את החשוד לחקירה למרות התנגדות מנהל בית החולים. בדרך לשם הוא פוגע באנשים ונשים שנתנו בו את אמונם, ופתחו בפניו את ביתם. הסיפור מתואר משתי נקודות מבט, המודפסות בספר בסוג כתב שונה. אחת – בגוף ראשון מנקודת מבטו של אלכסנדר, והשניה מבחוץ, מפי "מספר יודע כל".  שהתגייס לכוחות הביטחון (ששמם השתנה לאורך השנים) הוא היה משוכנע שהוא נלחם למען האמת והצדק, ועליו למחות את מתנגדי המהפכה מבית, השוקדים על חורבנה ומוסרים אותה בידי אויביה. כשהוא מביט  לאחור כשברקע אירועי תחילת שנות השבעים, הפסדה של ברית המועצות בתחרויות ספורט ושחמט, והתחלת ההתקרבות אל האויב הרעיוני הגדול – ארצות הברית של אמריקה. חייו התפוררו והאמיתות הגדולות הולכות ונשחקות, מוטלות בסימן שאלה.

הספר מזכיר, כמובן, את הסרט עטור הפרסים "חיים של אחרים", שאותו לצערי לא ראיתי. שניהם יצירות שיכולות להיווצר רק מתוך מבט לאחור, אחרי נפילתה של ברית המועצות והמשטר המדכא את אזרחיו, למענם כמובן. אחרי קריאת הספר נשארת אצל הקורא התהייה. האם "חף מפשע" הוא אותו אחד, שאיתו נפתח הסיפור וסביבו נטווית העלילה, שהואשם על לא עוול בכפו? או אולי הוא היה באמת אשם, לפי הקריטריונים של אז ולכן החף מפשע האמיתי הוא אלכסנדר, שפעל בשליחות המדינה ולמענה, ואחר כך גילה שהכללים השתנו ומה שהיה מותר אז, נחשב היום לפשע?

אפשר למחות על הפוליטיקה של הספר, ולומר שדיכוי הוא דיכוי ועוול הוא עוול גם אם התכוונת לטוב. זה נכון, כמובן. כוונות טובות אינו הצדקה לפשעים נגד האנושות. השאלה שאותי מטרידה, בקריאת ספרים כאלה היא מה זה אומר עלינו, אזרחי העולם החופשי המחזיקים במנגנונים חשאיים. אין מדינה הפטורה מכך, גם הנאורה ביותר והמתוקנת ביותר.  השאלה הזו רלבנטית לכל מנגנון כח המופעל בידי משטר דמוקרטי. היא חריפה במיוחד בהקשר של כחות בטחון סודיים או צבא, אך היא רלבנטית גם למשטרה ואפילו לפקחי בניה שמצווים על הריסת מרפסת. פוקו יגיד לכם שהכח שורה בכל, וממשיכיו יראו בכח את הרע שמזיק לעולמנו. האם אפשרי להפעיל מדינה ללא מנגנונים כאלה? ואם כפי שנהוג לחשוב אי אפשר ללא בשם, ללא בורסקי וללא סוכן חשאי, מה גבולות האחריות של החברה כלפי אותם אנשים שמונו באופן דמוקרטי לבצע את משימות הפעלת הכח?

שיר