טור ליום ששי

והשבוע:  המשך הרפתקאותיו של ג' שהלך ללמוד לימודי תרבות באוניברסיטה העברית, כמה שאלות הקשורות לאונס הטרדות ושינוי חברתי, וגם כוכבים בשמים, ספר לשבת, ושיר.

תרבות אגודה

זהו, קפצתי למים כנחשון בן עמינדב בשעתו והצגתי את הרפרט. עבר בשלום, תודה ששאלתם. למרות שנ. לא הגיעה ונאלצתי להציג לבד. אם נ. תסכים אספר לכם פה כל מה שאמרנו וכתבנו והתווכחנו במלומדות. בינתיים אומר רק שסיסמתנו היא – "הסינטגמה של המסר הדנוטטיבי היא שמטבענת את המסר הקונוטטיבי". יש לזה משמעות, באמת. אם אין לכם סבלנות לחכות להסבר, תכינו מנת פסטה ותקראו את מאמרו של רולאן בארת בנושא.

בשבועות האחרונים כתבתי כאן לא מעט על הפרויקט הביקורתי. מה זה להיות ביקורתי ומה רוצים מאיתנו לימודי התרבות, שנושאים בגאון את דגל הביקורתיות. כשיצאתי לדרך, אחת הסיבות שהביאו אותי להרשם לתכנית ולא רק לשבת בבית ולקרוא ספרים, היתה שחשבתי לברר לעצמי בכנסיית השכל מה ההצדקות להקים דיספלינה שקוראת לעצמה ביקורתית. על מה הביקורת נשענת, מה יאמרו חבריה לשאלה "מי שמכם" ובכלל. אז נכון  גם בחוג למקרא לא אומרים למורה "משה קיבל תורה מסיני ונתנה ליהושע", זה לא ממש הולך שם. אבל אני מניח שמתחילים באיזשהו מקום ומנסים לבסס את יסודות התיאוריה. אפילו ביולוגיה לומדים על אבולוציה לפני שמתחילים ללמוד על הבריאתנים. (ועל ההבדל ביניהם לבין הבריאותנים שזה אלה ששותים בבקר מיץ עשבים קצוצים עם חלב סויה ושוקולד מחרובים). חשבתי שנוכל לדון במטא-תיאוריה, למשל לדון ביתרונות ההסבריים של הסמיוטיקה, מעבר לעובדה שכולם אומרים סימן מסמן מסומן מאומן. לשאול את עצמנו מתי קריאה פמיניסטית נופלת למלכודת הנחת המבוקש, וכפיית קטגוריות מחשבתיות על טקסט תמים ושאר שאלות מתריסות. ולא היא. יכול להיות שפשוט אין זמן, ורוצים קודם כל ללמוד את הבסיס. יכול להיות שאין כח להתווכח,בטח בצהריים.

ויכול להיות שאין על מה להתווכח. הטענה המשתמעת מהשתיקה היא שלהיות ביקורתיים זה טוב, אנחנו בצד הצודק של הביקורת, ולמרות שאין לנו יכולת להצדיק את זה בדרך כלשהי, מבחינתנו זה מספיק טוב.

געגועי לאזולאי

א' אוהל ב' זה בית ג' זה גמל גדול, מהי דלת?  זוהי דלת  שפותחת את הכל. הא – הדס, ווו הוא ורד  שפרחו לי בחולות, ולא – בסיפור הזה אין זר חבצלות. כשמאשימים מישהו באיזו עבירה, מרצח ועד לעבירת חניה, גם אם מגישים נגדו כתב אישום – יכול להיות שיצא זכאי. או מחמת הספק, או שתוכח צדקתו לעיני השמש, ולכן איני רוצה לדון בשאלת אשמתו או צדקתו של החשוד שבכותרות. ואדבר אמנם מתוך זיקה לאירוע, אך אנסה לעסוק בנושא באופן כללי, ואת השאלה מה תחשוב כל אם עבריה נשאיר למקום ולזמן אחר.

ראשית, טיב העבירה. העבירות הקשורות  לכפיית יחסים של גברים על נשים (נכון, פה ושם אדם נושך כלב, אבל ברור שלא זה העניין), הן עבירות שמקומן בספר החוקים בעייתי מבחינה חברתית. רוצה לומר – בעייתי מבחינת ההתקבלות החברתית שלהן כ"עבירות", אפילו אונס, שהוא מהעבירות החמורות בקבוצת עבירות זו, לא זוכה לקונצנזוס שאכן יש כאן עבירה. וכך אנשים, נשואי פנים, יכולים לטעון בראש חוצות שאשה משכילה שהולכת עם גבר לבית מלון, יודעת למה היא הולכת. הקושי הוא אינהרנטי לעבירה. יחסי מין אינם עבירה בחוק הנוהג בישראל, גם אם הם מחוץ לנישואים וגם אם מעורבים בהם כמה אנשים בו זמנית. יותר מזה, אנשים ונשים רבים סבורים שאין לגנות מבחינה מוסרית את מי שאילו בחירותיו. העבירה כאן היא הכפייה על מישהי לעשות משהו בניגוד לרצונה. בשל כך, נוצר מנגנון של הצדקות שבא להוכיח שלא מדובר בכפייה, ונעשית הבניה חברתית אלטרנטיבית של האישה כאשמה, קלת דעת, בעלת "ניסיון". (איני טוען ששכיחות מעשי האונס בחברות שמרניות נמוכה יותר מבחברות מתירניות. רק ששם יכול לפעול מנגנון אחר להצדקה.) וכל זה כאשר מדובר באונס, שמקומו במדרג בוודאי יותר גבוה לעומת עבירות חמורות פחות באופן יחסי.

כמובן שהניתוח הקצר שעשיתי פה הוא רק חלק ממכלול שלם בעניין יחסי נשים וגברים בחברה, למקומו של הכח וליסודות הסמויים של הפטריארכליות המשוקעים עמוק בתרבותנו. אך אני מבקש לטעון  שמי שיוצא למאבק צריך לזכור כי במקרים רבים שינוי חקיקה הוא רק תחילתו של תהליך לשינוי חברתי. ואסור לוותר על הטענה שיש להציל עשוק מיד עושקו, ולהסתפק באמירה ש"זה לא חוקי". גם כתיבה המתעלמת ממורכבות הענין היא בעיתית. ראו למשל את דבריה של אורית קמיר:

החברה הישראלית הכריזה על עצמה כעל חברת כבוד האדם, כלומר כעל חברה המקדשת את הכבוד הסגולי. היא עשתה זאת כבר בשנת 1992 בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו. 6 שנים אחר כך, בשנת 1998, הכריזה החברה הישראלית, על ידי חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, שכבודו הסגולי של האדם הוא ערך היסוד בהקשר המסויים של הטרדות מיניות.

"החברה הישראלית" לא הכריזה על עצמה שום דבר, המאבק לשינוי ערכים בכל הקשור לעבירות הללו הגיע להצלחה חלקית עם החקיקה. טעות היא לחשוב שחקיקה בחברה מרובת תרבויות כמו שלנו היא הכרזה פשוטה כל כך. מדובר פה במאבק מתמשך על שינוי פניה של החברה. 

נקודה נוספת היא מקומה של התקשורת ההמונית. הינו רוצים לחשוב שכל אדם הגון יבקש שתלונה תיחקר, והצדק יעשה. יבוא יומו של הנאשם בבית המשפט ושם יוכל להוכיח ששווא טפלו עליו, או שיישא בתוצאות מעשיו. מסתבר שלא כך הוא המצב. לא רק הנאשם התורן וחבר "מקורביו" שגם אם לא נוכל להצדיק את הדרך בה הם בוחרים לפעול, אולי אפשר להבין את הסימפטיה שלהם לחבר במצוקה. התקשורת עוסקת בנושא באופן שנותן במה לטענות. והיא עושה זאת באופן מורכב, שאינו מתיצב חד משמעית. אקח את YNET כדוגמה, אבל יש איתו עוד. במשך כל היום האחרון הבנו ציפיה ל"נאומה של א'" ואחר כך נתנו לו סיקור הוגן ואף תומך במידה מסוימת. אבל יש גם צד שני.  שיטת הטוקבקים  המאפשרת לכל רפש לעלות אל האויר ולהישאר שם כעמדה לגיטימית שיש לתת לה מקום, גם אםYNET  אינו המקום היחיד זוכה שם לתמיכתו הפעילה. ויש עוד – ראו את הידיעה שהתפרסמה אתמול בערב תחת הכותרת "על ד"ר אורלי אינס" מספרים לנו:

בפעם השנייה בחייה, עומדת ד"ר אורלי אינס במרכז פרשה מתוקשרת שבעטיה היא סופגת חצי ביקורת רבים. בראשית שנות ה-90 ניהלה קרב ירושה מול אמו של בן-זוגה המנוח, פרקליט צמרת תל-אביבי, שהסתיים בכישלון.

בכוונה בחרתי את הידיעה הזו, שאינה עוסקת באופן ישיר ב"דיווח" על "מה שקורה", אלא מספרת לנו סיפור מיהי המתלוננת. שוב מיוצרת ההבניה של המתלוננת כלא לגיטימית. והפעם, בצורה מתוחכמת יותר. הרי אחרי הנאום כבר אי אפשר לדבר על עבר מיני, ולכן הוא נעשה בצורה מתוחכמת. ד"ר אינס הזו – היא בחורה לא סימפטית שגוזלת גברים מנשותיהם החוקיות, ואחר כך עוד רבה עם אימא שלהם המסכנה ומנסה לנשל אותה.

ועוד שאלה, פתוחה – מה דעתכם עכשיו על כחו של האינטרנט בהפרה סיטונית של אישור פרסום?

כוכב לכת חדש

במעבר חד,  נחזור לYNET שבשחקים:

בYNET מספרים שהתגלה כוכב לכת חדש כלומר, הוא לא כך כך חדש. הוא די מזמן, למעשה, ענין של כמה מילארדי שנים. יותר מוקדם אפילו מהתחלת החפירות של הרכבת הקלה בירושלים. והוא גם די רחוק – אלפיים שנות אור,  יותר רחוק אפילו מפתח תקווה. אז מה ההתלהבות? מסתבר שהוא הגיע מחוץ לשביל החלב. מין כוכב לכת כזה שהולך לכל מיני מקומות. וזה עוד כלום- תראו מה כתוב עליו

הכוכב נמנה על קבוצת כוכבים שהם למעשה שריד של גלקסיה עתיקה, ננסית, שבעבר הרחוק נבלעה על ידי הגלקסיה שלנו, שביל החלב.

מסתבר שזה הכוכב של מאסטר יודה.

ספר לשבת

בהוצאת "מעריב" יצא לאור "אישה אחת" שכתב יצחק מאיר. מאיר מעלה על הכתב את סיפורה של אימו במלחמת העולם השניה, שאהובה הועלם ממנה על ידי הגסטאפו במרסיי, והותיר אותה בהריון עם שני ילדים. הספר, שנכתב על ידי בנה הבכור, כתוב כרומן מכתבים בגוף ראשון ומתאר את חייה ועולמה. אלי עמיר, הסופר הותיק בספר חדש -  "מה שנשאר" (הוצאת עם עובד). גיבור הספר, דניאל דרורי, איש עסקי מצליח מאושפז בבית חולים לאחר התקף לב וסוקר לאחור את חייו, תוהה על הצלחות וכשלונות ועל אהבות נושנות שאבדו. "אופת העוגות מקיאגלי" שכתבה גייל פארקין (הוצאת כתר, מאנגלית:איריס ברעם) מספר על אנג'ל טורוזה מקיאגלי בירת רואנדה, ועל נסיונה לחיות חיים של משמעות שש שנים אחרי מלחמת האזרחים ורצח העם הנורא.

שלשת הספרים, כל אחד בדרכו, מנסים להרים משא כבד של ציפיות מוקדמות. נכנסים לתחום שבו נכתב כל כך הרבה, ונאמר כבר כמעט הכל. אחזור אליכם לספר אם הצליח המסע.

קצרים

ז'אק – אם היית צריך בעצמך לקרוא את הטקסטים של עצמך, להפיק מהם רפרט קוהרנטי ולהציג אותו בשיעור – אני בטוח שהיו לך כמה רעיונות לגבי מות המחבר.

פתאום באמצע השיעור, חשבתי שאני מת במקום ועליתי לשמים ופגשתי שם את דורקהיים ומרסל מוס יושבים בסוכת עורו של הלויתן של הובס.

אם כל כך חם, למה יש לי שפעת?

אם דלעת היא אליפסה, למה אוכלים פאי דלעת?

מרסל מוס היה אחיין של דורקהיים. כמו רובין האחיין של קרמיט. אבל לא ירוק.

בתקווה שנגיע וישמע העולם

אני אוהב את הז'אנר הזה. יש מטרה נאצלת, מנגינה קליטה, הרבה זמרים, מה עוד צריך. מרתק במיוחד לראות את הקליפ אחרי שנים. כמו פגישת מחזור עם כוכבי העבר.

feed the world של בוב גלדוף הצית את האש

ואחריו כמובן השיר שהביא את הז'אנר למיצויו המלא, השיר שצלילי  הפתיחה שלו מקפלים בתוכה את תחושת הדחיפות ההתגייסות והתקווה גם יחד. – אנחנו העולם – We Are The World

גם אצלנו הפיקו כמה וכמה כאלה. "עם אחד עם שיר אחד" שיצא לא הרבה זמן אחרי "אנחנו העולם" . שש דקות של שיר וכל מי שהיה בסביבה נכנס. (מישהו יודע למה ליהורם גאון היה זקן?) . אני נורא כעסתי שעשו מהשיר הזה פרסומת לאיזה בנק. חילול הקודש ממש.

כתונת פסים, שכתב מאיר אריאל, נמצא בגבול הז'אנר. יש פה הרבה מאד אמנים, אך זה אינו שיר צדקה. השיר נוגע ללב ומנגינתו מרגשת, אך הופק כחלק ממסע הסברה ולא כשיר לטובת התרמה.

הז'אנר מזמין פארודיות. "לאטמה" לא היו הראשונים. סמוך לצאתו של "עם אחד עם שיר אחד" הכין טוביה צפיר פארודיה ובה ביקורת על ממשלת הרוטציה. "כוכבי השכונה" החליטו לצחוק על הז'אנר מתוך עצמו, והפיקו מופע התרמה לטובת הצפורן החודרנית של עובדיה.