לפני שאנטוניוני נחשד בגאונות

לפני שבועיים במסגרת הקורס בתיאוריות ביקורתיות של תרבות, ראינו את הסרט "הפסנתר".

קצת לפני השיעור חיפשתי בIMDB כדי לדעת מעט יותר על הסרט, היה לי חשוב לדעת אם הוא סרט שהוקרן בסינמטקים, אחרי הסרט ההונגרי בדיבוב לצ'כית, או סרט "סתם" שהוקרן לאנשים רגילים. בגלל בורותי בתחום לא ידעתי שהסרט זכה בשלשה פרסי אוסקר – השחקנית הראשית, הולי האנטר, שחקנית המשנה אנה פאקווין ויוצרת הסרט ג'יין קאמפיון הוא גם היה מועמד במספר רב של קטגוריות וזכה בעוד פרסים ברחבי העולם. 

אנחנו ראינו את הסרט כחלק מדיוננו בפטישיזם, בעקבות מרקס. אני לא יודע אם זה בגלל חוסר האיוורור בחדר הצפייה בספריה, או בגלל שהייתה לי שפעת קלה, הסרט גרם לי מועקה. הוא חשוך ואפל, מלא באלימות כבושה. קראתי גם מאמר מרשימת הקריאה, שכתב Mark A. Reid . הדיון היה מלומד ועמוק, הסרט שוביניסטי, פטישיסטי אמרו כולם. אחרים הוסיפו את קריאתו של רייד שטען שהסרט יוצר רומנטיזציה של הקולוניאליזם. יש שם גם רומנטיזציה של אונס, ועוד כל מיני דברים לא יפים.

בשיעור נזכרתי בשיר ששרו אי אז הטוב הרע והנערה:

עכשיו צריך לשמוע תולדות והרצאות,
ניתוח לפני ואחרי
עכשיו צריך בשקט לשאת בתוצאות
של איך וכיצד והרי, ולראות
סמים וחוסר קשר,
גז ומלחמות עולם.
דיאלוג חסר כל פשר
וגברים ללא אונם.

"ימים של קולנוע" מלים:אהוד מנור, לחן:שמוליק קראוס.

וחשבתי לי מה התועלת בדיון ביקורתי על סרט שזכה בשלשה סרטי אוסקר. אנחנו בשלנו ומי שייקח את הסרט באוזן השלישית יחשוב שזה סרט רומנטי. גבר ואשה ועוד גבר וקנאה ומריבה ואלימות, רק שיש שם גם פסנתר והרבה בוץ.