תלמיד חכם היה בירושלים אשר שב לציון עם כל אחינו בני אשכנז המסולאים בפז ותלמודו בידו והוא סופר מהיר בתורת השם בקיא בנגלה ובנסתר. והיה מחבר סיפורים שלא שמעתם אוזן מעולם וחורז בהן מקרא ומשנה ודברי אגדה והיה נכבד מכל בני עמו. והיה מתהלך בעירנו ונוסע באבטובוס ולוגם קהוה ומשיח עם זקנים וזקנות ושוחק עם תינוקות של בית רבן ועל כל דבר ודבר מספר בלשון הקודש בכ"ב אותיות שבהן ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו ושיתף עמה את מידת הרחמים. אף הוא נתגדל בין אומות העולם ועשאוהו ראש לסופרים אלא שלא היתה שמחתו שלמה שלא כיבדוהו כל צרכו ונתגדלה עמו גם אשה אחת, שעל זה אמרה תורה חסד לאומים חטאת, כיון שקשה עליהן כבודו של ישראל כמשאוי לפיכך פוחתים להם משיעור אכילת פרס, ואף הוסיפו חכמים אין טובתם של רשעים שלמה, ונצטער על כך ימים רבים. לימים נפטר אותו סופר מן העולם והיו הכל מתגעגעים אחריו עד שהטביעו איקונין שלו על גבי שטרי קניין. כיון שזכרו את סיפוריו שהם תאווה לעיניים ונחמדים להשכיל ביקשו לשים עצמם כמותו והחלו מספרים בלשון מקרא ולשון חכמים. ראש וראשון אחד מן הרבנים אף הוא מבני עירנו שהיה מספר באותה מלחמה שעשו הערביים על ישראל בעצם היום הקדוש ועל אחינו הגיבורים מיושבי בית המדרש שנחלצו חושים לעשות משמרת למשמרתם. והיה מוסיף והולך בדברי ימי אנשי עירנו הקדושים שהיו משכימים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואחריו נצטרפו ובאו תלמידיו ותלמידי תלמידיו חציו מדבר עגנונית ואינם מכירים לדבר יהודית ודבריהם כעשן לעיניים וכחומץ לשיניים עד שאמרו אין לדבר סוף.
אלמוג בהר, משורר וסופר מפרסם ספר חדש. צ'חלה וחזקל (הוצאת כתר), רומן ראשון לאחר קובץ סיפורים ושני ספרי שירים.
גיבורי הסיפור הם זוג צעיר, נישאו לא מזמן ומתקשים להקים חיי זוג ומשפחה, מתמודדים עם אתגרי החיים יחד, ועם קשיי הפרנסה. הזוג המבוגר מהם, שהכיר אותם זה לזו, גם להם קשיים וצרות. עובדיה אינו מוצא את מקומו החברתי והמקצועי, ושניהם נושאים בלבם כמכוות אש את תגובתם הזועפת של המשפחה לנישואיהם, שנים של טרוניה ומועקה מתרכזים לערב אחד, ערב החג בו מתכנסים כולם לסעודה. הסיפור לכאורה בנאלי, שכמותו שמענו כבר פעמים הרבה. אך אלמוג בהר מצליח לעשות מהחומרים הללו יצירת מופת. ב"צ'חלה וחזקל" כולם סחופים ודווים ותלושים ממקומם. צ'חלה וחזקל שניהם יתומים. הרב עובדיה אינו מצליח למצוא את מקומו בעולם התורה, חזקל נמצא בתווך שבין התמסרות לקודש בתוך חיי חול, בין השאיפה לשמים ומקומו בארץ. מתחבט ומתבלבל ואינו יודע כיצד להגיע אל אשתו ולחיות עמה. צ'חלה בת ללא אם, אוהבת אותו וחפצה בקרבתו ואינה יודעת איך להגיע אליו. השכנה שעלתה ממולדבה ואינה מבינה מלה עברית, היהודי שמבקש לראות את עצמו יהודי-ערבי, פנתר חדש, והדמות הבולטת מכולם – בנה של אמא מוסלמית ואב יהודי, שכפי שהוא מעיד על עצמו אינו מוסלמי לפי ההלכה הערבית ולא יהודי על פי השריעה היהודית. הסיפור כולו מתרחש בירושלים, בזמן הקרוב מאד לזמננו. גיבוריו פועלים באזורים הנתפסים בשיח התרבותי הישראלי כפריפריה, גיאוגרפית, חברתית, אתנית ומעמדית. צ'חלה וחזקל הם מזרחים מסורתיים, ולא עלינו – ירושלמים. תושבי העיר ההיא ש"אנחנו" לא אוהבים להגיע אליה. צ'חלה רוצה לערוך להוריה זיארה בכבוד הראוי להם כמנהג שנהגו. בתוך הספר נמצא המחבר עצמו כאחת הדמויות, ואף הוא לא מצליח למצוא את מקומו ואת היחסים שעליו לנהל עם דמויותיו המורכבות שספק אמיתיות הן ספק בדויות בעיניו.
שלא כמו בפארודיה המשועשעת שאיתה פתחתי (נכתבה במשותף יחד עם בני אריאל סרי לוי) הסגנון אינו קישוט מיותר וסר טעם, בהר יודע לכתוב והמשפטים והמלים זורמים ומתחברים זה לזה כמעט כמעשה שיר. ראו את הקטע היפה הזה, כבר בתחילת הספר
תפילה היא קיר נטוי, מסביר הרב, לפעמים היא מחתרת נגד הצער, לפעמים היא הצער עצמו. וחזקל חושב לעצמו, אולי זאת התפילה, לשאוב מים מן העין. הוא יודע כי גם כשיזקין הרב חכם עובדיה מאוד ויפסיקו תלמידיו, המכנים אותו עתה בחיבה גדולה חכם עבדאללה-עֶבֶד-אדונָי, לפקוד את דרשותיו, ולא יהיה בידיו כבר כוח למשוך על עצמו תפילין של יד ותפילין של ראש ושפתותיו ימלמלו את התפילות והפסוקים והדרשות בקול חלוש שאיש כבר לא ישמע מלבד האלוהים, הוא ימשיך לבוא אצלו ויסייע לו בהנחת התפילין ולא ימנע מן החכם את עונג תלמוד התורה, והחכם ימשיך ללמדו עד יומו האחרון, רק אותו, ימשיך ללמד גם כשעיניו של חזקל תהיינה כבדות ונעצמות הרבה מן העבודה בלילות, גם בלילות שבת, רחמנא לצלן, הכיס זקוק לַכסף והמעביד לכוח הסבל שבידיו ובגבו
(מתוך הפרק הראשון).
ויותר מזה, הסגנון הכמו עגנוני אינו מחווה ריקה, שהפוסטמודרנים מכנים אותה "פסטיש" – חיקוי סגנוני הריק מכל תוכן. החיבור הזה משרת היטב את העלילה ואת ההשתמעויות שלה. גיבוריו, כמו הסגנון נטועים בעבר והוא נוכח בחייהם כהווה מתמיד. העבר אינו נעול, סגור וחתום והם פועלים ומתיחסים אליו. המשברים האישיים איתם מתמודדים הגיבורים אינם משברים שבין האדם לעצמו, אין פה תהומות פסיכולוגיים ועומקי תת מודע, אלא שבר חברתי. העולים ובניהם שיצאו משם והגיעו לכאן ולא מצאו מנוח לכף רגלם. כל אחד מהם פועל אחרת, מהם נלחמים, מתמודדים עם הכשלום ורפיון הידיים שהוא מביא, אחרים כבר התיאשו. חזקל עצמו כביכול מתגלמות בו כל הדמויות והוא נושא את כל המבוכות כולם כאחד וכמעט אינו מסוגל לפעול, עד סופו של הספר המאחד את הסיפורים לכלל אחד, אך אינו מותיר אותם סגורים עד הסוף, כשאנחנו סוגרים את הספר והמחבר נשאר עם דמויותיו.
אלמוג בהר מאיר את הפינות שאינן זוכות מספיק לתשומת לב. את ביקורתו החריפה על המציאות הפוליטית אתנית וספרותית של ישראל בת זמננו הוא עושה בעדינות. בתוכחה מסותרת ואהבה מגולה, ומצליח לטוות הקשר לוקאלי יחודי, במעשה ספרותי הנותן לנו הבנה טובה יותר של הרגע החברתי, ההיסטורי והתרבותי בו אנחנו נמצאים כעת.
——————————-
הבלוג של אלמוג בהר
על הספר "צפלין" של תמר וויס
לכתוב ב"עגנונית" לא יכול להיות מחווה ריקה מכיוון שלא מדובר בגימיק.
לכתוב קהווה במקום קפה זו לא חוכמה, אבל לכתוב פסקה כמו הפארודיה הפרטית שלכם אינה עניין של מה בכך ויש צורך בעושר לשוני רב שלא כולם נתברכו בו.
הלוואי ונזכה להרבה חיקויים!
פינגבק:צ’חלה וחזקל « אלמוג בהר