שרלי הוא גיבורו של הספר "רואים את הלב" של סמואל בנשטרית (מצרפתית: לי עברון-ועקנין, כתר 2011).  שרלי הוא בן עשר, תלמיד כתה ד' הגר בפרברי פריז עם אמו ז´וֹזֶפין, מהגרת ממאלי, ועם אחיו הנרקומן אַנרי. הספר מובא בקולו והוא מתאר יום אחד בחייו, שהחל בביקורם של שלשה שוטרים עם גברת אחת, שבאו ולקחו איתם את אמא שלו. הספר נמשך יום אחד, משמונה בבוקר ועד 23:40 באותו יום, כותרת כל פרק היא השעה. בתוך כך הוא מספר לנו על חייו, על הילדה הכי יפה בכתה, וחושף בפנינו את מקומו האישי והתרבותי בתוך פרבר פריזאי בבתי קומות גבוהים שהם הגרסה המקומית למה שאצלנו אי אז קראו  "שיכונים". לשרלי הפרעת קשב וריכוז, והסיפור נע אחורה בזמן אל ילדותו המוקדמת, ולרוחב לשלל נושאים המעסיקים את מחשבתו הקופצנית.

כתיבת סיפור בקולו של ילד היא דרך ספרותית ידועה ומוכרת, המחייבת אותך להשעות את אי האמון בסופר, למרות שאתה יודע שילדים בני עשר, ממאלי או מפתח-תקוה, אינם מסוגלים לספר סיפור ארוך וקוהרנטי כל כך (ניסיתם פעם להבין מילד את העלילה של הסרט האחרון שראה?). ובכל זאת, ספרות היא ספרות וכשכלב (יהודי או לא) יכול לדבר, מה לנו כי נלין. ואם זה יהיה ממש מוצלח, רוצה לומר, אנחנו נדמיין לעצמנו שככה מדבר ילד שאנחנו צריכים לדמיין לעצמנו, נהנה ממנו במיוחד. בנשטרית, כמקובל,  מציג את גיבורו כילד תמים, ושותל בטקסט תובנות שאנחנו הקוראים המבוגרים קוראים כביכול מעל לראשו. כך למשל פיסקת הפתיחה של הספר, ואיתה הפרק הראשון,  מוקדשים לניגוד שבין השמות המפוארים של המשוררים לעליבות הנוראה של הבניינים.

בהתחלה חשבתי שרֶמבּוֹ זה בניין. כי אומרים מגדל רמבו. ואז חבר שלי יֶיֶה סיפר לי שרמבו היה משורר. לא כל כך הבנתי למה נתנו לבניין שלי שם של משורר. יֶיֶה אמר שזה בגלל שהוא היה מפורסם ומת מזמן. שאלתי אותו אם הוא מת אחרי שהוא ראה את הבניין. יֶיֶה אמר שלא, הוא מת הרבה קודם. אמרתי שהיה לו מזל, כי הבניין מכוער בטירוף והוא היה ממש מתחרפן כשהוא היה רואה את השם שלו על דבר כזה. יֶיֶה אמר שהוא דווקא היה שמח אם היו קוראים דברים על שמו.אמרתי לו שנראה לי טיפשי לגור במגדל יֶיֶה. הוא אמר לי ללכת להזדיין ושהשם שלי לא יותר טוב.

אין לי מושג אם אכן בצרפת ישנם בנינים בשמות הללו, וזה לא ממש משנה כי בנשטרית חוגג עליהם, כמו כאן:

אחרי המרפאה יש את הגן ואת בית הספר, קודם כל הגן חובה על שם סימון דה בובואר.והבית ספר היסודי על שם ז'אן פול סרטר.למדתי בשניהם (עמ' 38)

בנשטרית לא סומך על הקורא שיבין זאת ולכן שרלי חולק איתנו חצי עמוד אחר כך את התובנה:

בשנה שעברה, בכיתה ה', היינו צריכים לכתוב עבודה על ז'ן פול סרטר. אז קראתי עליו וגיליתי שהוא היה עם סימון דה בובואר. איזה קטע! שאלתי את עצמי אם הם היו ביחד בגלל הבית ספר והגן שהם אחד ליד השני. אבל בעצם שניהם מתו לפני שבנו את בית הספר והגן. ואז שאלתי את עצמי אם האנשים שבחרו את השמות שמו את ז'ן פול סרטר ליד סימון דה-בובואר בגלל שהם היו זוג  והכול. והגננת שלי מאז אמרה לי שכן. יש אנשים חסרי דמיון, אני נשבע לכם.

רק היה חסר ששרלי יחשוב לעצמו בקול "חבל שלא קראו לגן הילדים בורדייה ולבית הספר היסודי פוקו" ואז גם אנשים חסרי דמיון לחלוטין היו מבינים את הרעיון שרצה לומר בנשטרית.

הרומן "רואים את הלב" וזכה בפרס פּוֹפּוּליסט הצרפתי, מה שמזמין התחכמות קלה ומתבקשת. וגם אמא של מרקו, אותה חיפש לאורך אלפי פרקים מצוירים, הלכה להיות מהגרת עבודה בארץ אחרת. כמו בנין גבוה במיוחד, צלו של מומו מ"כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר/רומן גארי מוטל על כל הספר, ורק כשבנשטרית מפסיק להתאמץ שנבין את המסר הפוליטי (החשוב) שלו, אפשר לנוח ולהנות מקריאת הספר המצחיק-עצוב הזה על הצביעות החברתית השמה את "ההם" בפרבר ודואגת  להם ל"חינוך", על עולמם המר של מהגרי עבודה בעידן גלובאלי, על תעודות רשמיות והעדרן ועל ילדים המופרדים מאמא בשם שלטון החוק ומדיניות ההגירה.