קול ענות אני שומע

אשר ירון הי"ד

אזרחי ישראל! היום, סמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל. הם ערכו סדרה של התקפות מן האוויר, בשריונים ובארטילריה. צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבידות רציניות.

(נאום שנשאה ראש הממשלה גולדה מאיר בערב היום הראשון למלחמה. מובא בויקיפדיה)

אני לא מהילדים של חורף 73 . נולדתי כמה שנים קודם לכן. בדיוק לפני ארבעים שנה, בקיץ שלפני המלחמה עברנו לגור בישוב הקטן שבהר. אז לא קראו לזה "התנחלות", לא המציאו את המלה ואת הקונספט שכידוע היה מתוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים. היינו רחוקים ונידחים ואצלנו לא היו צפירות ביום הכיפורים, והוא עבר כרגיל. האגדה מספרת שהטלפון צלצל ואף אחד לא ענה כי כולם היו בבית הכנסת.  אני זוכר את אבא ואמא במוצאי יום הכיפורים מקשיבים לרדיו  הירוק במטבח בפנים מודאגות במיוחד. "זה רציני" אמר אבא, "זה רציני", ואיך כל ישיבת "הר עציון" התרוקנה בבת אחת.

הייתי ילד בבית הספר היסודי ולא כל כך הבנתי את "המצב",  כי באותם ימים לא נהגו לשתף את הילדים במה שקורה. לא ידעתי מה זו "רכבת אווירית" ודמיינתי לי מין רכבת משונה שטסה בשמיים. אני זוכר את ההאפלה, ואת אבא שהצטרף אל השומרים שעוברים ברחובות ומצווים לסגור כל תריס. בבית הספר היו רק מורות, ואנחנו כדרכם של ילדים השתעשענו על חשבונן. סיפרו לנו שאבא של אורית הקטנה נהרג במלחמה, אבל לא ידענו מה זה "נעדר". חשבנו שזה כמו ילד שלא בא לשיעור, והמפקד רושם ביומן שהוא לא מתנהג כמו שצריך. שלחנו לחיילים חבילות, וצחקנו במבוכה כשברדיו שרו "תחתונים וגופיות". נורא דאגנו לכל המורים שלנו שהלכו להלחם וכתבו לנו מכתבים מארץ גושן, וקיווינו בשקט שיפגשו שם את אחי יוסף וידרשו בשלומם.
עם הזמן דברים שהיו לי עלומים, התבררו והתבארו. עד כמה היה חמור המצב, מה היה עלול לקרות, הבנתי גם למה הרכבת המעופפת היתה חשובה כל כך. הבנתי באמת למה לאחד השכנים אין יד, לאחר פנים שרופות, ושלישי צולע על ירכו.  ואיך קרה שלא ידעו במשך כמה שבועות שמישהו נהרג.

[youtube=://www.youtube.com/watch?v=3ldv4ZZD4L0&w=420&h=315]

השנים חלפו ויום הכיפורים מתערבב כל פעם מחדש עם זכר המלחמה וגם עכשיו, אחרי ארבעים שנה, אנחנו חוזרים ונזכרים. ספרים רבים נדפסים, והוויכוחים נמשכים, מי אמר למי ומה. ואיזו יחידה הייתה זו שבאמת הצילה את המצב. כל עוד יש בינינו מהלוחמים, בניהם ובנותיהם, הדיון ימשיך להיות נוקב, אישי ולוהט. אחר כך יישארו ההיסטוריונים וחוקרי המלחמות, ובעיתונים או מה שיהיה מהם, כבר יכתבו דברים אחרים.

ובכל זאת –  צריך לזכור את הדבר המרכזי, שנוטים לשכוח אותו, ואולי להשכיח. נכון, ההפתעה הייתה מרה והמחיר היה כבד מנשוא, אישית וחברתית, אך כשאתם קוראים את מוספי יום הכיפורים, עם הגילויים המסעירים ומלחמות הגנרלים, תזכרו שאנחנו ניצחנו במלחמה.

למרות הכול. אחרי ההפתעה, והאבדות הכבדות,  תוך זמן לא ארוך צה"ל העביר את המלחמה לשטח האויב, בכל החזיתות. הארמיה המצרית הייתה מכותרת וזקוקה לרחמינו, שניתן להם מזון ומשקה בחום המדבר.  צה"ל ישב מאה ואחת קילומטר מבירת מצרים. התותחים חזרו לאיים על דמשק. ניצחנו.

One comment

  1. פינגבק:ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » פוסט אורחים/ יום כיפור 1973 בעורף‏

התגובות סגורות.