לפני שבועיים רכבתי חמש שעות ביום אחד. שזה כמו שבעה זבובים במכה אחת, רק עם חמש ועם אופניים. אני לא עושה את זה בדרך כלל, לצערי. למעשה, תכננתי להיום רכיבה ארוכה, אבל יורד שלג. אמרתי את זה לא פעם, ואפילו כתבתי כמה פעמים שיש לי בעיה עם מטאפורות. ואני לא מתכוון לסוגיות ספרותיות בדבר ניפוץ פרות קדושות. על זה נדבר פעם אחרת. אני מתכוון לז'אנר של החיים כמטאפורה, או מטאפורות לחיים.
רכיבה ארוכה ומאתגרת, כמו הריצה למרחקים ארוכים, נחשבת מטאפורה להתמודדות עם קשיים, ובכלל לדרך הנכונה לחיות את החיים עצמם. להתגבר על הקשיים, לנשוך שפתיים ומקסימום למות מהתקף לב בעודך מנסה להשיג את המטרה. מבחינתי האופניים אינן מטאפורה לכלום. כשאני רוכב על אופניים אני רוכב. כשאני מטפס על ההרים כי הם שם זה לא דוגמה לדרך בה אני מתמודד עם אתגרי החיים. נכון, ישנן נטיות שבאות לידי ביטוי בתחומים רבים, ואפשר למצוא קשר, ובכל זאת. החיים הם לא אופניים, ואופניים הם לא "החיים".
בחברה שלנו מעריכים את החריג, המצליח באופן מיוחד. לדבר על הרגיל זה משעמם, ולעשות את מה שכולם עושים זה לא דבר שבאמצעותו אתה יכול להצדיק את קיומך על פני הכדור הזה. זו מוסכמה תרבותית שמכסה על העובדה שרוב האנשים הם רגילים ורוב הדברים שכולם עושים הם מה שכולם עושים. אבל גם אם נתעלם מהעובדה שהגישה הזו מציגה אתגר קשה ליישום, אני מסתייג ממנה כשלעצמה. בעיני למות למען מטרה, כמטאפורה ובוודאי בפועל, זה דבר מטופש אם המטרה אינה חשובה או בעלת ערך. וגם "לתת תמיד את המקסימום שלך" זו לא תפיסת עולם הנחשבת בעיני. ולא, אני לא מטיף לבינוניות, "ראש קטן" או משהו מעין זה. כל מה שאני אומר הוא שצריך לבחור מה אתה רוצה לעשות, ולהשקיע בזה במידה שמתאים לך. כדאי לשקול היטב מה האפשרות שלך להצליח במשימה שנטלת על עצמך, ומה שלא פחות חשוב – לחשוב על חשבון מה ועל חשבון מי אתה עושה את זה. פחות זוהר, לא מדברים על זה בטלוויזיה ולא כותבים בעיתון. אבל כאלה הם החיים שלי. לא מטאפוריים בכלל.