לא מזמן פירסמה הסולידית סטטוס עולץ לפיו מיליון אנשים קראו את הבלוג שלה. כתמיד, "מיליון אנשים" זה לא מיליון אנשים אלא מיליון כניסות. אבל גם ככה זה הרבה. את הבלוג שלי לא קראו מיליון אנשים בשנה האחרונה, כנראה הם היו עסוקים.
אחרי שהתאוששתי מגילוי הפער, וגמרתי לקנא, ניסיתי לחשוב קצת על העניין יכול להיות שהמיליון הגיע אליה סתם בגלל שהיא נחמדה? ואולי בגלל שהיא כותבת באופן כל כך נחרץ, ואנשים רוצים תשובות חד משמעיות לשאלות מורכבות? אנסה להיות יותר נחמד ולהסביר למה אין לי תשובות נחרצות כל כך בכל מה שקשור להתנהלות כלכלית אישית.
קודם כל – בגללי. אני חושב שאדם צריך לקיים את מה שהוא מטיף לאחרים. אני לא חושב שאני מצליח לבצע את כל מה שאני חושב שצריך,כזה אני. שלא כמו מרבית העולם אני לא תמיד מצליח לדבוק בתכניות טובות ומוצלחות, ולא תמיד עולה בידי לממש את כל מה שראוי לעשות. בנוסף, אני לא רוצה לחשוף פה בבלוג מדי שנה את ההכנסות שלי וההוצאות וכמה עולה לי מרק עדשים בשנה. נחמד מצידכם ששאלתם, אבל תצטרכו לחיות בלי המידע. לא שאני מתבייש, אבל בכל זאת. הקונספט של בית זכוכית לא נראה לי, חם נורא ככה. (מרק לעומת זאת תוכלו לקבל, אם רק תבקשו יפה). אסתפק בלומר לכם שאני עובד במשרה קבועה (אני עובד מדינה מ"המחוברים של רולניק" עם פנסיה תקציבית) ולא מקבל שכר מינימום. מה שקצת מקשה מוסרית ומעשית לבוא בטענות והמלצות למי שאין לו את זה.
זאת ועוד – מצבי הכלכלי, בניגוד לזה של הסולידית, אינו תוצאה ישירה של מה שעשיתי בעשר אצבעותי. נולדתי למשפחה שנתנה לי תנאים כלכליים וחברתיים בלי שום דרישות מיוחדות מצדי, התחתנתי והצטרפתי למשפחה וגם לזה יש משמעות, ופה ושם היה לי גם קצת מזל. כך שלבוא ולומר שאני יודע את הדרך הנכונה וממני תראו וכן תעשו, זו יומרה שאינה במקומה. ואם זה לא מספיק, אני גם חושש שמישהו יאמץ את עצותי בלי לנסות להתאים אותן לנסיבות חייו הספציפיות ויפסיד את כל רכושו, או מה שלא פחות חמור יהיה עשיר כקורח ולא יתן לי אחוזים.
ולכן אני לא יכול לקחת לעצמי את מעמד המטיף בשער, כפי שהסברתי. וגם כי אני ממש לא חזק בפנדלים.
פינגבק:איך לפרוש בגיל ארבעים « ספר חברה תרבות