בתרבות המערבית של זמננו השמנה ושמנים נחשבים כתופעה מגונה.שמן חייב להתבייש במשמניו ולהתייחס להשמנה כאל מצב בעייתי זמני שחובה להלחם בו. השמן נדרש לחלץ מתוך הררי השומן את האיש הרזה החבוי בתוכו, ולהשיל מעליו, ממש כמו הנחש, את המיותר שמפריע לו להיות אדם ראוי. דוגמה בולטת למימוש תפיסות אלה בשדה התרבות הפופולארית היא תכניות טלוויזיה כמו "לרזות בגדול", בה מוצגים לראווה השמנים בלבוש המבליט את משמניהם, ונדרשים להוכיח שרזו עוד ועוד. או כתבות על אנשים ש"השילו עשרות קילוגרמים". פעם ראיתי אפילו כתבה על אישה ש"השילה תשעים קילוגרמים", היא מתה מזה. כצפוי.
אבל מיהו השמן שאנחנו מדברים עליו? "השמנת יתר" היא מושג טכני המתבסס על מדד BMI שהוא הנפוץ ביותר להערכת משקל. המדד מבוסס על חישוב היחס בין המשקל והגובה, משקל האדם בקילוגרמים ומחלקים אותו בגובהו במטרים בריבוע. ערך BMI מעל 25 נחשב כ"עודף משקל" – Overweight. מעל 30 מוגדר כ"השמנת יתר" – “Obesity”. הדימוי החברתי הנפוץ של "השמנת יתר" הוא לאנשים השוקלים מעל 150 קילוגרם. ולא היא. אחסוך לכם את החישובים ואומר כי גבר בגובה 1.75 במשקל של כמעט 90 קילוגרם הוא כבר במצב של “Obesity”. כן, זה ה"אוביס". חשוב לציין שההגדרות הללו לא נקיות מאינטרסים, ויש הטוענים שהנמכת הרף של “Obesity” נובע מאינטרסים של חברות תרופות. בנוסף, יש הבדל משמעותי שלא נכלל במדד ה BMI והוא הכושר הגופני. אמנם, בהרבה מאד מקרים משקל יתר נמצא יחד עם חוסר כושר גופני, אבל בטווח של השמנת יתר "נמוכה", עדיף להיות בכושר מאשר לרזות.
אם נסתכל ב"השמנת יתר" לעומת אנורקסיה נראה הבחנה תרבותית ביניהם. מחקרים מראים כי בעוד אנורקסיה נתפסת כתוצר של 'השפעה חברתית' אכילת יתר אינה אלא חולשת אופי, פגם באישיות. אנורקסיות מושפעות מפרסומות ומדימויי גוף, בעוד שאנשים "שמנים" הם כאלה כתוצאה מבחירות שגויות שלהם, ומהעובדה שהם נמנעים מפעילות גופנית. או אנשים שנכנעים לפיתויים שהעולם מציב בפניהם.
ובכל זאת – על אף שאנורקסיה נחשבת כהפרעת אישיות הנגרמת מהשפעה חיצונית, היא מקושרת לתכונות הנחשבות חיוביות בבסיסן – משמעת עצמית, סגפנות והשלטת הרוח על החומר. אנורקסיה היא ניצחון הרוח על הגוף. לעומתה, השמנת יתר, שלכאורה נובעת ממניעים פנימיים בלבד – היא מחלתם של חלשי האופי, תאוותנים שאינם מסוגלים להביא את עצמם אל ההרזיה הנכספת למרות הידיעה שמצבם רע ומסוכן. ויש עוד גינויים. השמנים גוזלים את מזונם של האחרים, והיום הם גם מסכנים את מערכת הבריאות הקורסת. תפיסה זו קרובה לגישות קפיטליסטיות ליברליות המאשימות עניים במצבם וטוענות שאם רק רצו, היו יכולים להיחלץ מהעוני ולהיות עשירים להפליא. עובדה שיש כמה שעשו את זה.
מתברר, שעל אף הגינוי הגורף ותעשיית הדיאטות המשגשגת רוב האנשים והנשים אינם מסוגלים להפחית ממשקלם יותר מ5-10 אחוזים לאורך זמן. רבים מהשמנים, והשמנים לכאורה, מתייסרים בדיאטות "אקורדיון" של הרזיה והשמנה וחוזר חלילה. דיאטות שונות ומשונות עם פחמימות ובלי חלבונים, עם סוג הדם ואפילו על ידי שתית מיץ גת מרוכז.כולם בדיאטה כל הזמן, וכולם נשארים שמנים.
העובדה המצערת הזו שאט אט מתבהרת – הביאה שתי תוצאות, ראשוניות וחלקיות, אבל שווה לתת עליהם את הדעת.
הראשונה היא Size Acceptance Movement. הם אומרים – עזבו אותנו לנפשנו. אנחנו שמנים, זה מה שיש, זה מה שאנחנו וזהו. אין לנו שום עניין להתאים את עצמנו לדרישותיכם. נכון, לא מעט אנשים יאמרו שהשמנים רק מדחיקים את מצבם העגום, והאמת היא שהם רוצים לרזות כמו האחרים. אבל הם בשלהם. התנועה גם מבקשת להילחם באפליה נגד שמנים, ובדעות הקדומות נגדם. בדומה ל"סקסיזם" הם מדברים על "וויטיזם" – פעולות כנגד שמנים משום שהם שמנים. ומי יודע, אולי פעם גם זה יחשב לתופעה מגונה שיפתחו בה מהדורות חדשות, תג מחיר וכאלה.
הגישה השנייה ממשיכה לראות בהשמנה בעיה, אך מנתחת אותה באופן אחר. במקום לתת את הדגש על השמן ומאפייני האישיות שלו, מנסים לטפל באופן מוסדי בסיבות להשמנה. כבר היום תעשיית המזון בכל העולם נתונה לרגולציה חריפה, ולא פועלת לפי עקרונות של "שוק חפשי". הממשלה קובעת מה לגדל ואיפה, את מה מותר למכור ומה אסור לאכול. (כלבים וחתולים, למשל). בשל כך מחירי האוכל לא נקבעים באופן פתוח ואחיד, ומה שנותר לשמן הוא רק להתגבר על חולשותיו. למעשה, העולם המסחרי כולו נגדו. ואין הכוונה ל"פיתויים" הטמונים באוכל כשלעצמו, אלא למערכת הענקית ששוקדת יום ולילה להאביס את כולם. רשתות של מזון מהיר, העדפה לגידול וייצור מוצרים עתירי קלוריות ועוד. חסידי הגישה הזו מנסים לממש את הרגולציה, הקיימת בלאו הכי, כך שהיא תעלה את זמינות המוצרים הנחשבים "בריאים" על חשבונם של מאכלים אחרים, הנחשבים כגורמים להשמנה. כך למשל מבקשים למנוע מכירת משקאות קלים עתירי סוכר בבתי ספר, ולהקפיד שילד המבקש לקנות לעצמו מזון יוכל, אם ירצה בכך, לקבל גם חלופות אחרות. לווסת את המחירים כך שירקות יעלו פחות ממוצרים מעובדים עתירי מלח. (לפי שתקפצו, המחירים מוסתים כל הזמן, השאלה היא רק את מה מעדיפים). השמנה קשורה בארצות הברית וגם במקומות אחרים, עם המעמד הנמוך. אנשים עשירים יכולים להרשות לעצמם את הפנאי לעסוק בספורט, ואת הכסף הנדרש לקנות מוצרים בריאים.
אנשים בוחרים את בחירותיהם מתוך מה שעומד לפניהם, ובכפוף לאילוצים המבניים שהם פועלים בתוכם. אני לא מבקש לטעון שכולם פועלים כשוטים והולכים בחושך בלי דעת, אבל אי אפשר להקל ראש בחשיבותם של התנאים החיצוניים, הנמצאים מחוץ לנו ובמקרים רבים איננו יכולים להשפיע עליהם באופן ישיר. ולכן יש מקום לשינוי התנאים הסביבתיים. במיוחד שכל שאר הדברים, בניגוד לאינטואיציה ולחכמה המקובלת, פשוט לא עובדים. זה לא "פשוט לסגור את הפה", מה לעשות. אז כמה אפשר עוד להאשים את מי שלא מצליח לעשות את מה שתשעים וחמשה אחוז מאלה שניסו לא מצליחים?
(הפוסט התפרסם בעבר בגרסה מעט שונה)