דברים שחשבתי פעם, ואני נזכר בהם היום. לא שכנעתי כמעט אף אחד בינתיים, אבל אני לא פטור מלהמשיך ולנסות
צריך לזכור את החירות והעבדות כמושג, וכמטאפורה, ולדעת להבחין ביניהם הבחן היטב. חיים בינינו עבדים. נשים שנחטפו, או הובאו ברמייה לישראל, כלואות בדירות קטנות ונאנסות עשרות פעמים ביום. בארצות אחרות נמכרים ילדים לעבדות. אין להם את החירות הפשוטה, לקום וללכת לאן שהוא. לאכול, לדבר, לישון, לצחוק. אפשר לומר שעניין זה או אחר הם "סוג של עבדות" ולצקצק בלשוננו על הקונים בחנות H&M שהם ממש עבדים, ובהחלט יש טעם לדון בשאלות של חרות המחשבה, אבל צריך לזכור שזוהי הרחבה של הרעיון, על גבול המטאפורה ולהבחין ביניהם. בדיוק כמו שאלימות מילולית אינה אלימות.
==
אומרים שאפשר לשעבד את הגוף, אבל לא את הרוח. אשליה נפוצה, שלא לומר סתם טעות. קשה לשבור רוח של איש עקשן, אבל במאמץ מספיק אפשר לעשות הכול. ובמקרה הכי גרוע, אפשר לרצוח את המרדן האחרון ולהרוג כל שביב התנגדות אצל חבריו. עבדים בדרך כלל אינם מתקוממים. והמעטים שעושים זאת – נכשלים. זה נכון בעולם האמיתי, וגם במטאפורי
==
היום רואים חירות כ"מימוש עצמי". לקחת את עצמך עד הסוף, לחיות על הקצה, לבטא את עצמך ואת המיוחד שבך. גם אם המיוחד הזה דורש לנטוש אישה וילדים, ולפעמים להמציא מחדש לעצמך איזה עצמי פרוע. אחרים במקומותינו ומעבר לים רואים בחרות הרשאה להחזיק רכוש ולהתנכר לאחיך בני האדם. כתוב – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ומתוך זה נשאיר רק את הציווי "חייב אדם לראות את עצמו".