היום קיבלתי אישור שאני מחוסן. בסבירות של 95% לא יקרו לי דברים רעים נורא, אבל ככל הנראה אני אוכל להזיק לאחרים. אז זה יותר טוב מקודם, ויש כאלה שאין להם בכלל, אבל 5% זה לא מעט. לכבוד האירוע המשמח, כמה מחשבות עליזות ומשמחות לב.

קודם כל – הקורונה אינה הקורונה מדובר בוירוס, שנחשב לחיה רק ב"חי צומח דומם". וזאת מגפה, ואין פה שום מלחמה. לא תמצאו את מועצת זקני הקורונה שמתכננת אסטרטגיות ולא תוכלו להפגש איתם בקילומטר ה101 למשא ומתן. וגם אם נתחמש במלוא כוחנו, זה לא אויב שנפציץ לו את הבונקר האחרון והוא יצא עם סמרטוט לבן קשור למוט חצי שבור. מטאפורות המלחמה האלה רק מזיקות. לא צריך לירות באף אחד, רק  ללבוש מסיכה. מה שצריך בעיקר זה להימנע  להתרחק, לא להתקהל, לא להתחבק. ולא לרמות את עצמנו. זה הרבה יותר קשה. אה ועוד משהו. צריך לדעת לספור עד עשר. אנשים מתקשים בזה, אני יודע. התמותה והתחלואה והעומס בבתי החולים גדולים בהרבה ממה שהזהירו מהם בסגר הראשון, כי גם כשמישהו צועק "זאב זאב" וכולם חושבים שהוא סתם ילד נודניק בסופו של דבר הזאב יצא מהיער ויטרוף את הכבשים. כי הסיפור הוא פשוט. הכל ענין של הסתברות. סיכוי לחלות, סיכון להדביק. ואם תזרקו את הקוביות ותהמרו שוב ושוב ושוב, תגדילו את הסיכוי. אולי תמותו, אולי רק תהרגו את סבתא. וסבא. והדוד. יעזור לכם מאד להרגיע את עצמכם אם תחשבו ממש חזק שלא חייב להיות שהם יהיו שלכם בכלל, סתם כאלה שבטח כבר הגיע זמנם, והם קמים כל בקר, יושבים בכסא ומחכים. 

דבר אחד ברור לי. כל החלומות והציפיות ל"חזרה לשגרה" הם אשלייה. זה לא יקרה, כי אי אפשר לחזור אחורה. גם אם ממש משתדלים כמו בשיר הישן ההוא:

גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט, אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.
לומדים לחזור להרגלים הישנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

ועוד אחד, למרבה הצער והבושה. גם אם מדינת ישראל תשאר עוד אלף שנים, אף אחד לא יאמר "הייתה זו שעתם היפה ביותר".