היום היתה אצלנו חברה ותיקה, אכלנו כמה דברים, שתינו כמה דברים ודיברנו על החיים ומה שנהיה מהם. ממש כמו שעושים עם חברים שאתה מכיר כבר עשרות שנים.
ואז היא שאלה – ג' אתה מאושר?
אמרתי שלא, כי אני לא מבין ומקבל את הקונספט של "אושר" והרדיפה אחריו. הוספתי שאני חושב שאין הרבה דברים מדכאים כמו דיבורים על "אושר". כאילו שאין לי מספיק דברים לדאוג עליהם שעכשיו אני חייב להיות גם מאושר. ואת זה אני אעשה בעצמי, לתוך עצמי וכמובן לא אתפשר על שום דבר בדרך אל האושר.
פעם בשביל להיות גבר מכובד במשפחה ובקהילה היה מספיק שתהיה לך משרה קבועה, ושתגיע ישר הביתה בלי "להתעכב במשרד". כשהגעת לגיל ששים בערך כבר יכולת לשבת במרפסת בגופיה עם אבטיח וגרעינים ולצפות שיביאו לך כוס סודה. (הרבה קרח וטיפה לימון, כמו שאני אוהב).
פתאום עכשיו זה לא מספיק. כלומר באמת. כל מקום שאני הולך מישהו אומר לי שאני צריך להיות יותר רזה, לעבוד על הסגנון האישי כדי למתג את עצמי, להגיע למיצוי של כל היכולות שלי, וכמובן לשלם את כל החשבונות בזמן. ועוד להיות מאושר תוך כדי.
זה ממש מעייף כל הדרישות האלה. עזבו אתכם מ"אושר". תנו לרטון בשקט. כי אין כמו עגמומיות הגונה של בקר, עצבות של ערב ודכדוך של מוצאי שבת.