תכתוב, היא אמרה

פגשתי השבוע ידידה ותיקה. דיברנו על השנים שחלפו ועל אלה שעוד יבואו. היא שאלה ״אתה עוד כותב?״ ושתקתי קצת.

מאז שנכנסתי לעולם חובבי הנשק, גיליתי שקשה מאד לכתוב. קצת חיוך על חשבונם, ומהומת עולם פורצת. לא מזהים אירוניה, או סתם קריצה. ולא שאין על מה לכתוב. הסיטואציה של המטווח היא משעשעת. גברים מיושבים בדעתם מתווכחים עד כלות אם החור הקטן שבימין המטרה הוא צ׳רלי או דלתא לפי חוק מספר 2.2.3.4.5 (לא בחוקה, בספר חוקים!) ובודקים עם זכוכית מגדלת. ועל קבוצות הפייסבוק, וחובבי הגלוק, ושונאי הגלוק, והאקדח הישראלי לכלבי השמירה, והרועים של העדר, והספקים שמסתירים מחירים, וקבוצות האימונים והפרסומים על כולם אפשר. רק שהם כועסים. גם אנשים קשוחים עם שפם בין השיניים נעלבים נורא מכל הלצה על חשבון האימונים שלהם שיטותיהם ומאמרי הדעה והציונות שהם מפרסמים מזמן לזמן. וכשהם כועסים הם כותבים ומגיבים ועושים מהומות וחוסמים. ומי רוצה לריב עם חבורה של חמושים?

אז ככה זה, אמרתי לה בשקט. עופרת וטסטוסטרון גורמים לאיבוד חוש ההומור.

(מבוסס על סיפור אמיתי אודות אנשים בדויים, למצולמים אין קשר לתוכן הפוסט ואני הולך לרמי לוי לקנות עגבניות)