כמה מלים על השקפת העולם שלי בנושא שימוש בנשק על ידי אזרחים. זוהי תפיסה עקרונית שנגזרות ממנה מסקנות מעשיות.
מקס וובר, במאמרו משנת 1919 "הפוליטיקה כמקצוע" טוען כי אחד העקרונות המרכזיים שעל פיו מגדירים מדינה הוא שלמדינה יש מונופול על הפעלת כוח כלפי אנשים בתוך הטריטוריה שלה. היא עושה זאת באמצעות מוסדות כמו המשטרה והצבא. גם כאשר המדינה מאפשרת סמכויות לגופים פרטיים, או חצי פרטיים, היא עושה זאת מכוח חוק ומכוח סמכות המדינה המואצלת להם. מובן שהיא צריכה לעשות זאת במתינות, ועל פי חוק והסכמה כללית. העיקרון הזה מופיע במחשבה המערבית כבר מהמאה השש עשרה. הרעיון שאלימות כזו היא לגיטימית, בעוד אחרות לא, מוטמע בחקיקה במדינות רבות, ובכללן ישראל.
על פי החוק הפלילי , כעקרון, אסור לאזרח להשתמש בכוח (ובוודאי בנשק). וישנם מקרים חריגים המוגדרים בחוק בהם השימוש בכוח לא יחשב לעבירה פלילית. כך למשל, מקרה של הגנה עצמית נחשב כמשהו שעל אף ששימוש בכוח הוא בגדר עבירה פלילית, מותר לעשותו בנסיבות מסוימות. עקרון זה נמצא בסעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977. "הגנה עצמית" תחשב ככזו רק כאשר אדם עושה מעשה "שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו". אל הסייג מתווספת בסעיף 34טז לחוק העונשין דרישת הסבירות, שלפיה הסייג לא יחול "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה".
אדגיש כי אין סטטוס משפטי של "אזרח חמוש". למעט מספר חובות הקבועות בחוק ותקנות, לא חל על מחזיק נשק ברשיון פרטי שום חובהמעבר לתקנות ההכשרה וכללים הנוגעים לנשיאת הנשק ואחזקתו, ולא קמה לו כל זכות. בכל הקשור לשימוש בכוח החזקת נשק ברשיון אינה הרשאה להשתמש בו.
אין "הוראות פתיחה באש" לאזרח. אין שום הבדל בין אזרח עם פיצה לאזרח עם גלוק, עד כמה שזה יכול לצער אנשים מסוימים או להפתיע אותם. קנה המידה הוא אחד לכולם. האם האזרח, בנסיבות הקונקרטיות של האירוע, פעל באופן סביר.
זהו ההבדל היסודי בין שוטר וחייל לבין אזרח. שוטרים וחיילים יכולים על פי חוק להשתמש בכוח, ובמקרים מסוימים חייבים להשתמש בו. אזרחים אינם רשאים לעשות כן, אך החוק מאפשר להם לא לשאת באחריות פלילית במקרים מסוימים. גם חוק "לא תעמוד על דם רעך" מחייב אדם לפעול כשרואה סכנה לאחרים, רק בתנאי שאינו מסכן את עצמו. החוק רואה בהזעקת כוחות מוסמכים מילוי מלא של הדרישה.
לדעתי אין ספק שלהשליך את חייך מנגד כדי להציל אחרים זהו מעשה נאצל. אך לא נובעת מכך זכות או תפקיד מוגדר לאזרח.
ישנן גישות אחרות הסבורות שלאדם יש זכות יסודית לשאת נשק. אפשר לראות למשל את התיקון השני לחוקה בארצות הברית שמבטא רעיונות מעין אלה. זאת עמדה לגיטימית כלשעצמה, אבל עדיין היא בגדר עמדה. לדעתי אין לה הרבה תמיכה בישראל, בטח במגזר היהודי.
לאחרונה נוצרה "מדיניות" שלא בוטאה בשום החלטת ממשלה, ולא בחקיקה, הקוראת לאנשים להתחמש ולצאת לרחוב עם הנשק, כדי לסכל פיגועים. אמירות כאלה עשויות ליצור תחושה אצל האזרח שיש ציפייה ממנו שיתערב, אך הן לא נותנות לו הגנה משפטית. לא מפני הליכים פליליים ולא מפני תביעות אזרחיות. כל אחד ואחת צריך לזכור את הסיכון שהוא נכנס לתוכו. יש את הסכנה הפיזית כמובן, אבל בנוסף לה חשוב לזכור גם את הסטטוס המשפטי. במקרה של טעות או תקלה, לכל היותר יפרסם השר בטוויטר שאתה גיבור ו"לא יעלה על הדעת", לא ישחרר אותך ממעצר ולא ישלם את שכר טרחת עורכי הדין.