כשנדרשתי לחנוך קצינים צעירים, הייתי מלמד אותם כמה פתגמים שימושיים. זו היתה דרכי ללמד אותם לפעול ולתכנן ולחשוב מה עושים ומתי. ולא ללכת אחרי ההרגל. הוספתי גם ש"אי אפשר לעשות את הבלתי אפשרי. אל תופתע אם תנסה ותכשל, ואם הצלחת זה רק בגלל שלא ידעת להעריך נכון מה אפשרי ומה לא".
חלק חשבו שזה משעשע, אני מקווה שכמה בכל זאת הבינו שבתוך העטיפה יש תפיסת עולם. שביסודה הפתגם הראשי "עליך להבחין בין המציאות לבין דעתך על המציאות", ואיתו "אי אפשר לומר לא יכול להיות על מה שכבר קרה" כי השואה קרתה פעם אחת, היא יכולה לשוב. יש אנשים רעים בעולם ועם מספיק נשק ומספיק אנשים שיסבו מבטם, דברים רעים מאד יכולים לקרות. אין הבטחה שהטובים ינצחו, וגם אם כן, זה יכול לקרות הרבה אחרי סוף חייך. וכמובן "מה שלא קרה מעולם, אף הוא יכול להתרחש". דברים שנחשבים בלתי אפשריים, יכולים לקרות וצריך לחשוב עליהם באופן הזה. והכי חשוב, אם קורה משהו משמעותי ומטלטל, שלא חשבת שיקרה, עליך לעצור לרגע ולחשוב, כי המציאות היא מציאותית, וטיבה לחבוט בפרצופך בדיוק ברגע שאתה כל כך משוכנע שהדברים הם כך ולא אחרת.
חשוב לי לומר שזו לא גישה פטליסטית, מה שיהיה יהיה, הכל מכתוב, אין טעם לטרוח. זו גישה שבעיני מפוכחת יותר, זהירה יותר, ודורשת יותר ענווה והבנה.
אירועי 07/10 טילטלו מאד את הציבור בישראל, הם לא היו אמורים לקרות. משמאל חשבו שהשלום בפתח, ומימין קיוו ש"החמאס מורתע". רבים מאד, ואני בתוכם רואים במי שהיה בהנהגת המדינה אז, אחראי למה שקרה. בממשלה, בכנסת, בצבא במשטרה ובכל כוחות הבטחון. תהיתי, ממש כמו שאמר אחרי מלחמת יום הכיפורים ח"כ מנחם בגין – "למה לא קירבו את הכלים"? וקולות מחאה משמעותיים נשמעו. אחת הסיסמאות היתה "אתה הראש, אתה אשם". המלחמה בעזה נמשכת. אבל, בנוסף, בתוך הזמן הלא ארוך שחלף מאז, קרו עוד הרבה דברים. כל "ציר ההתנגדות" בהובלת איראן אינו מתפקד. חמאס הוכה עד עפר, חיזבאללה איבד את כל שדרת הפיקוד, תשתיות ונשק, ואת עמדתו הפוליטית בלבנון. אסד נפל, והמיליציות בעיראק חוששות להתערב. ישראל תקפה את איראן בהצלחה מרובה, שדרת הפיקוד נגדעה, איראן לבד במלחמה ישירה מול ישראל. טייסי חיל האוויר הולכים וחוזרים, ועושים בטהרן כבתוך שלהם. שלא לדבר על הקף השליטה של המוסד במידע. ואם לא די בכך ארצות הברית מפציצה את מתקני הגרעין שלה ודורשת ממנה שלום בתנאי כניעה. מה שנחשב שנים ארוכות למציאות יציבה במזרח התיכון התהפך לחלוטין תוך זמן לא ארוך.
ובכל זאת, רבים בישראל לא נותנים למציאות להטעות אותם. ה"קפלניסטים" שכביכול היו עוכרי ישראל, בשעת פקודה רצו לכל משימה. נתניהו היה אחראי לכישלון, אבל הוא לא אחראי להצלחה. או שלא באמת היה סיכון. או שהוא בחוסר אחריות יצר קרע ביחסים עם ארצות הברית. ישנה מין התעקשות לדבוק בהרגלים הישנים. אז תה ולימון וספרים זה טוב, אבל אי אפשר לדעתי לומר שאין לנו אויבים, ואין איראנים שרוצים להשמיד אותנו. ובאותה נשימה להפחיד אותנו שאנחנו לא יכולים לעשות כלום, וגם להגיד שלא באמת היה איום ואנחנו סתם מתבשמים מההצלחה, ותראו תראו עוד מעט מה הם יעשו לנו. ובאותה מידה, אי אפשר לקרוא להעריך את צה"ל, ובו זמנית להשמיץ את כל שדרות הפיקוד והניהול על אזלת ידם, ולשכוח שיריבים פוליטיים מאיישים תפקידים בכירים ומסכנים את חייהם למען בטחון העם והארץ, גם ברגעים אלה ממש. אפשר להכיר בכך שבתים נחרבו, וגם אבא רחוק, אבל התותחים שעל ההר מאיימים עכשיו על דמשק.
אז בואו נמשיך להתווכח, אבל תזכרו את הפתגם הראשי "עליך להבחין בין המציאות לבין דעתך על המציאות".