פולמוס שיטת הרבדים, והמחלוקת בדבר מקומו של לימוד התנ"ך ושאר מקצועות התורה לעומת מרכזיותה של הגמרא הם רק חלק מהשאלות שעל סדר היום. לאלה ולאלה ספרו של שטמפפר, המתאר את הישיבות החשובות שבליטא, הוא ספר הכרחי, בבחינת "דע מאין באת"
יסודו של הספר "הישיבה הליטאית בהתהוותה", בעבודת המחקר לתואר דוקטור שהשלים פרופסור שאול שטמפפר מן החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בשנת תשמ"א. בתשנ"ה יצאה לאור המהדורה הראשונה ואזלה זה מכבר מן השוק. כעת זיכנו המחבר במהדורה חדשה מורחבת ומתוקנת. מהדורה הכוללת בתוכה, בין השאר, מידע רב שנחשף עם הסרת מסך הברזל ופתיחת הארכיונים הממשלתיים מאותה תקופה.
המהדורה החדשה מצטרפת לספרים חשובים בנושא הישיבות שיצאו לאחרונה ספרו של מרדכי ברויאר "אוהלי תורה: הישיבה תבניתה ותולדותיה", ו"ישיבות ליטא: פרקי זכרונות" בעריכתם של עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי. ברויאר ערך מחקר היסטורי מקיף, המתאר את הישיבות מימי הבינים ועד הדור שלפני השואה. הוא מתאר את המבנה המוסדי של הישיבות והשינויים שעברו עליו במהלך הדורות, סוקר פולמוסים על תכני הלימוד, דרכי הלימוד ועוד. ברויאר מראה דרכים שונות שבחרו הישיבות כדי להתמודד עם תופעת המודרנה והחילון שבא בעקבותיה. אפשר לומר כי חלק מהבעיות וההתמודדויות של הישיבות בדורנו, ימיהן כימי מוסד הישיבה. אטקס וטיקוצ'ינסקי הלכו בכיוון שונה, הם אינם מביאים יצירה מחקרית אלא אוסף של פרקי זכרונות מישיבות ליטא, המתארים בגוף ראשון את הווי החיים בישיבות, את חיי התלמידים ואת דמויות הרבנים. ביניהם הנצי"ב מוולוז'ין ור' חיים סולובייצ'יק.
שטמפפר הולך בדרך שלישית. שלא כמו ברויאר, הוא מצמצם דיונו ומתאר רק כמה מישיבות ליטא ותולדותיהן. שמונה פרקים מתוכו, רוב מנינו ובנינו של הספר, עוסקים בישיבת וולוז'ין. ביתר קיצור נסקרות גם ישיבות סלובודקה, טלז וכולל הפרושים בקובנה. לדעתו מציגות ישיבות אלה את המסגרת של הישיבה הליטאית, ומתוכן אפשר להסיק על שאר ישיבות ליטא. שטמפפר אינו עוסק בדרכי הלימוד בישיבות ובהבדלים הרעיוניים ביניהן, אלא בתולדותיהן. שלא כמו אטקס וטיקוצ'ינסקי הוא עושה זאת בצורה שיטתית ולפרטי פרטים. המחבר מלווה את כל אמירותיו באסמכתאות ובהפניות ביבליוגרפיות, וספרו רצוף הערות שוליים כמקובל בספרים מחקריים. עם זאת, הספר ברור וקריא גם למי שאינו היסטוריון.
בספרו מתאר שטמפפר רגעים של אור ושל צל, הצלחות גדולות בצד כישלונות מפוארים. הוא אינו ממעיט בגדולתם של הרבנים ראשי הישיבות לדורותיהם, אך אינו הופך אותם לדמויות על אנושיות, כאלה שבריה אינה יכולה לעמוד במחיצתן. גם תלמידי הישיבה של אותה תקופה מוצגים כבני אדם צעירים, שבצד שקידתם הגדולה על לימוד התורה לשמה, לא היססו לעורר מהומות כנגד הנהלות הישיבות כאשר הדברים לא היו לרוחם
כשאומרים היום "ישיבה" מדמיין השומע מוסד המקביל לבית ספר תיכון, או בית ספר גבוה, על אזורי, ובו מספר רב של תלמידים צעירים, בניין המיוחד לכך, רבנים, שעורים קבועים ושאר סממנים מוכרים. אמנם המושג "ישיבה", מופיע גם במקורות קדומים בהרבה אך עד להקמתה של ישיבת וולוז'ין בשנת תקס"ב (1802), לא היו ישיבות כאלה בנמצא. עולם התורה בליטא של אז התבסס על ישיבות קטנות, אפילו קטנות מאד במונחי דורנו, המפוזרות בכל כפר ועיר. צעיר שחשקה נפשו בתורה היה לומד בבית המדרש שבעירו. ישיבת וולוז'ין יצרה לראשונה מוסד שפנה אל כל הציבור היהודי, והתנתק מהקהילה המקומית מבחינה ארגונית וכלכלית. וולוז'ין המכונה "אם הישיבות" הייתה ועודנה המודל הארגוני והחינוכי לפיו הוקמו ישיבות רבות, בליטא בשנים שלאחריה, ועד היום. עם השנים נוספו שינוים ונהגים שלא היו בישיבת וולוז'ין, מוסד ה"חברותא", למשל, שנחשב היום מיסודות שיטת הלימוד הישיבתי, לא היה נפוץ בוולוז'ין. התלמידים למדו בעצמם ומפעם לפעם ערכו דיונים בחבורה.
שטמפפר מספר לנו גם אודות ישיבת סלבודוקה, ישיבת המוסר הראשונה, שהייתה בין המשפיעות בעולם היהודי, ועל הקשיים שנתקלו בהם ראשי ישיבות המוסר. פרק נוסף יוחד לישיבת טלז שהתייחדה בסידורים הארגוניים החדשים שהונהגו בה.
סגירת וולוז'ין
עיקר החידוש במהדורה הספר שלפנינו, הוא הפרק העוסק בנסיבות סגירתה של ישיבת וולוז'ין בשבט תרנ"ב (2.2.1892) על ידי השלטונות הרוסים. הדעה המקובלת הייתה שהישיבה נסגרה משום שהנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין באותה עת, התנגד לכל עירוב של לימודי חול עם לימודי קודש, ולכן בלב כבד הסכים לסגירת הישיבה ובלבד שלא יכנסו לימודי חול בשעריה. הישיבה התבקשה על ידי השלטונות להכניס שינויים של ממש בתכנית הלימודים, ולתת ללימודים כללים מעמד מרכזי. הדרישה היתה לצמצם את לימודי הגמרא לארבע שעות בלבד ביום. אין ויכוח שהישיבה נסגרה בשל כך, אך שטמפפר טוען שהעניינים אינם כה פשוטים כפי שנדמה.
מעוררת פליאה, כותב שטמפפר, היא העובדה שוולוז'ין היא הישיבה היחידה שנדרשה לשינויים כה קיצוניים בתכנת הלימודים, והיא היחידה שנסגרה על רקע זה. יתירה מזו, לאחר תקופה קצרה יחסית היא נפתחה מחדש, ללא לימודים כלליים כלשהם. לכן, יש לחשוב שהתמונה מורכבת יותר. באותה תקופה הישיבה הייתה שרויה במאבק עז בסוגית מינוי המחליף לנצי"ב, שכבר היה זקן ורצה לפרוש. הנצי"ב מינה את בנו הרב חיים ברלין, שהיה אז כבן ששים, לראש הישיבה. הרב ברלין לא זכה להערכתם של תלמידי הישיבה, שקיוו כי הרב חייים סולובייצ'יק, שלימים נודע כאבי שיטת הלימוד הבריסקאית, הוא זה שיזכה בבכורה. מהעדויות שמביא שטמפפר, מסתבר שהבחורים לא בחלו בשיטות כדי להניא את הנצי"ב מכוונותיו ולהביא למינויו של הרב סולובייצ'יק. הם ניסו השפעה ציבורית שלא צלחה, מהומות בתוך הישיבה ואף פנו לשלטונות להוציא דיבת הרב ברלין רעה.
שטמפפר, המסתייע במסמכים סודיים שמצא בארכיונים רשמיים מאותה תקופה, ולאחר שהוא משרטט את השתלשלות העניינים, מסיק שהישיבה נסגרה בגלל חששם של השלטונות הרוסיים מאי סדר. הלימודים הכללים לא היו אלא עילה נוחה להתלות בה. הימים ימי תסיסה פוליטית בכל רוסיה, והשלטונות חששו כי אלו שפעלו באלימות בתוך הישיבה, עלולים לפעול גם נגד הצאר. מתעודה מיום 7 לינואר 1892 , כחודש לפני סגירת הישיבה, עולה כי עניינם של פקידי הצאר היה להשיב הסדר על כנו. כל עוד לא היה מנהיג לישיבה לא היה להם על מי לסמוך בעניין זה, ולכן נסגרה הישיבה. ואכן, לאחר כמה שנים נפתחה הישיבה מחדש, ללא לימודים כללים אך עם ראש ישיבה תקיף ששמר על הסדר. מסתבר, שהנצי"ב הסכים לפשרות בסוגית הלימודים הכללים, לפחות כלפי חוץ, ואם זו הייתה דאגתם העיקרית, הרי שהיו יכולים למצוא פתרון. תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם מה שכתב ר' חיים ברלין, בנו של הנצי"ב, בצוואתו, ושטמפפר מתייחס גם לכך.
היה או לא היה
סיפור סגירתה של ישיבת וולוז'ין משמש בקרב החרדים, כטיעון להצדקת דרכן של הישיבות בהתנגדותן הגורפת ללימודים כללים. הסיפור המרשים אודות הנצי"ב הישיש, המוכן לראות בחורבנה של הישיבה הגדולה, מפעל חייו ובלבד שלא יכנסו בשערה לימודים חיצוניים הוא בוודאי סיפור מרגש. סיפור כזה גם מעודד ומחזק במאבק התרבותי בישראל של זמננו, בסוגית עצמאותו של החינוך החרדי. דא עקא, שכפי שמראה שטמפפר בעדויות, תעודות ומסמכים לרוב, סיפור זה אינו נכון. יש להניח שהדרך בה הועלם מן השוק ספרו של הרב קמיניצקיThe making of a godol בגלל עדויות היסטוריות שלא היו נוחות לדעתם של אחדים, לא תצלח במקרה זה. האם תהיה לגילוייו של שטמפפר השפעה של ממש על המחשבה בעולם החרדי? מסופקני, כוחו של המיתוס חזק הוא.
נראה כי גם בקרב ישיבות הציונות הדתית וולוז'ין ותולדותיה אינן בגדר סיפורי מעשה בקורות העתים. הרב ליכטנשטיין , כשהוא רוצה לתאר את אתגרי ישיבות ההסדר בימינו הוא מכתיר את מאמרו "דרכה של ישיבה – בין ישיבות ההסדר לישיבת וולוז'ין". בויכוח שהיה לאחרונה על דפי "הצופה" בשאלת לימוד הגמרא כותב הרב שטינברגר כי "הציונות הדתית נולדה בוולוז'ין". צא ולמד, מוולוז'ין אנחנו באים ולאורה אנו הולכים. יש החולקים על האתוס הוולוז'ני שמציג הרב ליכטנשטיין, ויש לא מעט קולות הקוראים לבחינה מחדש של סדרי הלימוד בישיבה. פולמוס שיטת הרבדים, והמחלוקת בדבר מקומו של לימוד התנ"ך ושאר מקצועות התורה לעומת מרכזיותה של הגמרא הם רק חלק מהשאלות שעל סדר היום. לאלה ולאלה ספרו של שטמפפר, המתאר את הישיבות החשובות שבליטא, הוא ספר הכרחי, בבחינת "דע מאין באת". ידיעת קורות העתים, מעבר למסכי ההגיוגרפיה יכולה לתת כלים למחשבה ולבחינת הדרך אל מול אתגרי הדור.
שאול שטמפפר הישיבה הליטאית בהתהוותה – מהדורה מורחבת ומתוקנת. הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ה