ולתפארת מדינת ישראל

מטקס יום העצמאות אפשר להפיק תובנות על קהילת אלון שבות ועל הדרך בה היא מנסה להבנות את זהותה כקהילה דתית ציונית. אנסה להעלות כמה מחשבות משלי כיצד אלמנטים שונים מתערבבים בתוך אותו טקס ומייצרים למשתתפים ולצופים בו אשרור של זהותם המורכבת של אנשי הציונות הדתית, הדתיים המודרניים.
ראשית, המבנה הבסיסי של הטקס שאול מטקס המדינה המרכזי, "טקס הדלקת המשואות" הנערך בו זמנית בהר הרצל בירושלים. בטקס יהיו –  הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת לפיד זיכרון ע"י משפחה שכולה, הנפת הדגל, מופע דגלנות. ובסוף, כמובן – זיקוקים.
על המבנה הזה מוסיפים אלמנטים לוקאליים, שחוזרים על עצמם כבר שנים הרבה. "חברנו דוד סרי יקרא פרקי תהלים", ילדי גן חובה ששרים שיר, ומופעי ריקודים. לפני שנה הוסיפו הופעה של ילדים ונערים ממוסד "שלווה" המטפל בילדים עם צרכים מיוחדים.
"חברנו דוד סרי" (גילוי נאות – מדובר באבא שלי) הוא אחד מותיקי הישוב, שמאז שאני זוכר את עצמי קורא פסוקים מתאימים ליום העצמאות. בשנה אחת, ויתרו על הקריאה, אך לנוכח מחאות הקהל הוחזרה הקריאה מיד בשנה שלאחר מכן. לדעתי הוא מסמל את ההמשכיות שבטקס, שפשט צורה ולבש צורה עם השנים. ילדי גן חובה של פעם הפכו לאנשים, אבל "חברנו דוד סרי" ממשיך את הישוב שהיה פעם קטן.
הישוב אלון שבות מאז ומתמיד תופס את עצמו כקהילה הממשיכה את גוש עציון שחרב במלחמת השחרור.תמיד יהיה אלמנט בטקס שיזכיר זאת. השנה היה זה שיר, שלצערי איני זוכר את שמו אך הוא עוסק בזכרונות הגוש שחרב וקם. את השיר, שרו חברי מקהלת הגברים. וזאת יש לדעת, כבר לפני שנים, אחרי הופעתה של מקהלה מעורבת, אסר רב הישוב על שירת נשים בטקס. זאת כחלק מתהליך התחזקות מגמות ה"צניעות" בחברה הדתית לאומית, שיש לה תומכים רבים ומעט מתנגדים. כך הוחלט גם שהנערות מעל גיל בת מצווה לא ירקדו לעיני הקהל. ולכן, הן מופיעות באור אולטרא סגול. הכל חשוך, ורק פרטי לבוש לבנים זוהרים בחושך. הנערות לבשו כפפות חצאיות ומטפחות לבנות. לעיני הקהל נראה תמצית הנשיות הדתית. ידיים חצאית וכיסוי ראש. בינתיים, כך אמרו לי לא דרשו לבטל את הדגלנות בה יש נערות באור מלא. אבל גם על זה יש ויכוח.
את הדגלנות לא עשו לצלילי מרש צה"ל מצד אחד, ולא לצלילי זמר אמוני כזה או אחר. לא בפעם הראשונה השיר שנבחר היה שיר של להקת אתניקס. עוד סימן לטעמם התרבותי של בני הקהילה.

לא סוד הוא שבשנה האחרונה, בעקבות תכנית ההתנתקות (המכונה כאן "הגירוש")  נשמעוקולות המתנגדים למדינה, לדגל ולחגיגות יום העצמאות. דומני, כי רוב הממסד הדתי לאומי התייצב כנגד עמדה זו. יש להניח כי אלו מתוך חברי קהילת אלון שבות השותפים לדעת המתנגדים ידירו רגליהם מהטקס. כך או כך, אני לא התרשמתי שמספר המשתתפים התמעט השנה, אולי אפילו להפך. פטור בלא כלום אי אפשר – גוש קטיף וחורבנו הוזכרו במלל, המקהלה הופיעה בשיר שנכתב לכבוד גוש קטיף, ועל כמה מהדגלים הניחו הנערים הצועדים סרט כתום. הממלכתיות ניצחה, לפחות כאן, לפחות בינתיים.

ואני? עם כל הניתוחים והמסקנות והתובנות, עמדתי שם, והבטתי בדגל, לתפארת מדינת ישראל.