ותהי להם הלבנה לאבן, והחימר היה להם לחומר

כמה עולה אצלכם קצת אוויר?

יום חמישי שלשה עשר במאי 2075 התחיל כיום שגרתי בחייו של מנואל אוק'לי, איש מחשבים החי במושבת העונשין "לונה" שעל פני הירח. אוק'לי, צאצא לעבריינים שהוגלו אל הירח, עסק לפרנסתו בתיקון ואחזקה של המחשב המרכזי של לונה נדרש לברר מדוע הנפיק המחשב המרכזי המחאת משכורת לעובד ניקיון על סכום עתק של 17 ספרות. המחשב, אותו כינה מנואל "מייק", התעורר לחיים כמה חודשים קודם לכן. מסתבר שעל פי דעתו זוהי מהתלה משעשעת במיוחד. המשכו של היום עובר על מנואל באסיפת מתנגדים למשטר, ובסופו הוא מוצא עצמו כקושר נגד השלטון, כששותפיו  הם וואיומינג נוט, אשה מהונג קונג שעל הירח, שעובדת לפרנסתה כאם פונדקאית, פרופסור ברנרדו דה לא פאס,הוגה דעות וחתרן בלתי נלאה, והמחשב הכל יכול מייק. אגב, על פי הלוח הנוהג היום בכדור הארץ, 13 במאי 2075 יהיה יום שני.
 
"עריצה היא הלבנה" ספרו של רוברט היינליין יצא לאור לראשונה ב 1966. היינליין (1907-1988 ) , היה אחד מסופרי המדע הבדיוני החשובים בתקופה המכונה "תור הזהב של המדע הבדיוני האמריקאי". אחדים מספריו תורגמו לעברית, ביניהם:  "גר בארץ נכרייה", "החתול שעובר דרך קירות", והספר רב החן "המפלצת מן הכוכבים".  "עריצה היא הלבנה"  יצא לאור ב1980 בתרגומו של עמוס רגב, אז גם קראתי אותו לראשונה. לאחרונה הודפס מחדש בהוצאת עם עובד.
הספר מספר על התמרדותם של תושבי לונה כנגד כדור הארץ המנהל את מושבת העונשין. ניהולה של מושבת העונשין הירחית מתבצע באמצעות "הרשות", וזו מנצלת את הירח ומשאביו לצורך כדור הארץ.  היינלין מקביל בין המלחמה הזו לבין סיפור הקמתה של ארצות הברית ומלחמתה מול אנגליה. תאריך העצמאות שתוכנן ל"לונה" – מושבת הירח –  הוא רביעי ביולי 2076 , והכרזת העצמאות שלה היא זו שכתב תומס ג'פרסון, שלש מאות שנה קודם לכן.
 
ספרו של היינליין, הוא מניפסט אידיאולוגי לא פחות, ואולי אף יותר מהיותו סיפור עלילתי דמיוני על אסירים במושבת עונשין על הירח. היינליין, כפי שעשה בהרחבה יתירה בספרו "גר בארץ נכרייה", מציג את משנתו האידיאולוגית. לעתים במשתמע ופעמים רבות במפורש מפי הדוברים, מנואל אוק'לי, ויותר מכך הפרופסור, שנושא מעת לעת הרצאות על שיטות מדיניות.  היינליין בז לשיטת הממשל הדמוקרטית הייצוגית וכמה לממשל הממעט להתערב בחיי האזרחים. היינליין מציג זן קשוח במיוחד של קפיטליזם, בעולם  שבו גם את האוויר יש לרכוש  ו"אין-כזה-דבר-כמו-ארוחת-חינם" היא הסיסמה המובילה בו. היינליין, חסיד התיאוריה הליברטיאנית, מספר על  שיטה חברתית בה אין חוקים הנכפים מלמעלה, והכל מתנהל למעשה על ידי האזרחים. אדם שאינו משתלב מוצא להורג מיידית על ידי אזרחים אחרים. היינליין מניח שבאופן זה יכולה החברה לשמור על אורח חיים יציב, ולא להדרדר למקום שבו יד איש ברעהו. ב"לונה" של היינלין, אחוז הנשים נמוך מאד, ולכן נוצרו דפוסים תרבותיים שונים בתוכם שיטות נישואין אלטרנטיביות לאלה המוכרות לנו. גיבור הספר נשוי ב "נישואי טור" על פיהם גבר נושא אשה, והיא בו הזמן נושאת גבר אחר, וחוזר חלילה. למרות גישתו הלא ממסדית, היינליין אינו מצליח להשתחרר מהסדר החברתי הפטריארכלי, והספר רווי אמירות סקסיסטיות על נשים ומהותן.
על פי דברי ההוצאה, המהדורה החדשה היא ב"תרגום עדכני לנוכח בקשות הקוראים".  כשנטלתי את הספר החדש לקריאה, התרגום נראה לי מוכר מאד. בחינה מדוקדקת יותר של התרגום מראה שאין כאן תרגום מחודש אלא לכל היותר "רענון" של הקודם. החלפה של מלים ומושגים פה ושם. כך או כך, מעוררת מחשבה "בקשת הקוראים", שהביאה להוצאתו של הספר הזה מן המחסנים והדפסתו מחדש. נראה כי בישראל של זמננו, הגות כזו – קפיטליזם קיצוני יחד עם הסתייגות מפוליטיקה ופוליטקאים, המגיעה לרצון ל"מנהיג חזק", מבוקשת ביותר.
 

הודו, בה חיים מיליארד בני אדם, היא על פי חוקתה, "רפובליקה ריבונית, סוציאליסטית, חילונית ודמוקרטית". הודו שרויה בסכסוך גבולות עם שכנתה פקיסטן, על עתיד השליטה בחבל קשמיר. במאי 1998 ערכה ניסוי גרעיני והודתה כי היא מחזיקה בפצצת אטום. כמיליון חיילים ניצבים משני עברי הגבול, ערוכים למלחמה אפשרית. בעת הקמתה של הודו נמלטו מיליוני מוסלמים לפקיסטן, בפחדם מתגובתו של הרוב ההינדי. זה היה גם גורלם של הינדים רבים שנמלטו מפקיסטן. בהודו "הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם" שורר אי שקט פוליטי על רקע תביעות לעצמאות של קבוצות שונות. אי השקט מתורגם לאלימות ולפיגועים בהם יש הרוגים לא מעטים. הודו היא מרכז חשוב של חברות היי טק מארצות הברית, ולמרכזי שירות לקוחות המעניקים תמיכה טלפונית במבטא מתאים לאמריקאים ואוסטרלים.
כל אלה הן עובדות חשובות על הודו, שנזכרתי בהן בעת קריאה בספר שערך אלחנן ניר "מהודו עד כאן –הוגים ישראלים כותבים על הודו והיהדות שלהם". אצל ניר לא תמצאו זכר לכל אלה. הוא רואה את הודו כמקום של שלום שלווה ורוחניות בו יוכל לקבל חיזוק לאמונתו היהודית. כך גם דורי הנמן, במסה שלו "מה מוסיפה הודו לתורת ארץ ישראל? – הרהורים של מחנך". אליהם מצטרף הרצל חקק בסקירתו המתלהבת שהתפרסמה בעתון "הצופה" (ד' תמוז). כולם יחד נוסעים להודו, אך בפראפרזה על אמרתו של ר' נחמן, בכל מקום שהם נוסעים הם רואים את ארץ ישראל. הודו אינה קיימת מבחינתם אלא כאתר אקזוטי המיועד להבנות את עצמם מולו.
ניר וכותביו, (למעט דריה מעוז ויהונתן גארב, המעניקים תמונה שקולה יותר) נראים כאלו שמתוך חיבוטי נפש של מעמד בינוני שאינו מרוצה מחייו, יוצאים אל מסע רוחני הנמצא כולו בגבולות התודעה של עצמם. הם אינם רואים את הודו על מורכבותה האנושית הפוליטית והחברתית, אלא מין הודו שבראו להם בדמיונם, אקזוטיקה רוחנית נטולת כל הקשר.  "מסע הבגרות האולטימטיבי" כפי שמכנה אותו ניר, אינו אלא תחביב חדש אצל המעמד הבינוני הגבוה בישראל, שמצא דרכו אל שכבות מקבילות בבורגנות הדתית- לאומית. סוג של מסע עצמאות כביכול, הכולל כפי שמעידה דריה מעוז, אוסף של אתרים קבועים עתירי ישראלים. 
אלה גם אלה, יוצאים להודו כאשר בועה שקופה עוטפת אותם ומאפשרת להם את האשליה שהם שם, בעודם פה כל הזמן הזה. 
 

 

המאמר התפרסם 14.06.06 בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון הצופה