מפנקסו של גימל – פוסט ראשון בתכלית

קוראים לי גלעד. אני בן ארבעים ואחת ונשוי יותר ממחצית חיי. יש לנו ארבעה ילדים. אחד מהם נשוי  (לא, אני לא סבא. אודיע לכם מיד כשזה יקרה) הבן השני בשירות לאומי. במגרה שלי במשרד, מתחת לתמונות של ג'ון לנון ומאיר אריאל יש שמונה וחצי מיליון שקל בצ'קים דחויים, ואני היחיד שכתב בעיתון שהספר של עליזה לביא לא מוצלח.
יש לי משפחה ענפה במיוחד. אח של גיסי הוא מהרבנים החשובים של המגזר. הגיס של אחי, הוא רב חובל. גם בני דודים יש ברוך השם. אחד התפרסם לראשונה בתור החתול שמיל. שני הוא חבלן המתמחה בפינוי שקיות זבל חשודות. יש לי בן דוד נהג הסעות של תלמוד תורה בטבריה, ועוד אחד שמגיש תכניות רדיו על מוזיקה שחורה. אין הנחתום מעיד על גיסתו, אבל לי יש שתי גיסות מורות, אחת מרצה ואחת סופרת. ואפרופו סופרת –  כשהייתי בכתה א' קראתי סיפורים של שלום עליכם מתחת לשלחן (בתרגום י.ד. ברקוביץ'  – לא לימדו אידיש אצלנו).
מאז שהשתחררתי מהצבא ב 1987 אני עובד לפרנסתי. הייתי אינסטלאטור,עוזר צנר, איש תחזוקה , עובד יצור במפעל היי-טק , כתב טכני, מורה לחשבון לכתה ז', עובד ניקיון , שומר לילה ,מדריך בחוגי מחוננים, סטטיסטיקאי, מדריך תוכנה, קצין משמרת בהר הבית , מידען. היום אני אחראי על  מיליוני שקלים של אחרים. עבודה יש בזה, אבל נשמה לא. ולכן אני כותב.
את הקריירה שלי בעולם העיתונות התחלתי לפני שנתיים בזכות ידידי הוותיק ה'. הוא המליץ עלי באזני עורכת מדור הספרים של העיתון הנחשב "הצופה".  מפה לשם, משם לפה, כתבתי עוד ועוד, והיום יש לי טור שבועי בעיתון היומי של "הצופה" בו אני כותב על ספרים שקראתי, ולכן קוראים לו "קראתי ספר". התקדמתי אפילו יותר ויש לי טור שנקרא "ספר חברה תרבות", בו אני כותב על ספרים, חברה ותרבות. ואני, כך נדמה לי, הסוציולוג היחיד בארץ שיש לו טור בעיתון. העורכת שלי, אשה רבת פעלים, מתלוננת שאני לא שם מספיק פסיקים בטקסט שאני שולח לה, אז התחלתי לכתוב גם בעיתון "נקודה". בזכות כל מפעלי אלה, קיבלו אותי לפה, ויחד עם כל אושיות העתונות והתרבות, יש לי בלוג באתר רשימות, המקום של הסנובים.

עכשיו, אני פותח במיזם חדש.החלטתי להשתמש בפלטפורמה הנכבדה, לכתוב גם קטעים אישיים, כמו בבלוג אמיתי. אז בין סקירה מלומדת על ספר הגות, לדיון בספר בנות או מדע בדיוני, אפרסם כאן פוסטים מפנקסו של גימל, ולקוראים ינעם.