"השנה התקבל חוקר חדש לפקולטה, ובשנה הבאה צפויים להיקלט עוד שלשה או ארבעה מדענים חדשים שיפתחו קבוצות מחקר" (עמ' 542 ) |

אוניברסיטת בר אילן מציינת חמשים שנה להיווסדה. לכבוד אירוע חשוב זה, יצא בהוצאת האוניברסיטה הספר "אוניברסיטת בר-אילן – מרעיון למעש" בעריכתו של פרופסור דב שוורץ. הספר מחולק לשני כרכים. הראשון "אבני דרך ותולדותיהן של מחלקות". השני קצר יותר "משנתם המחקרית של חוקרים ומייסדים".
פתיחת הספר, אחרי דבר הנשיא והרקטור ההכרחיים נראית מעניינת, שלא לומר חתרנית. מנחם קליין במסה המרתקת "מאבקה של אוניברסיטת בר אילן להכרה אקדמית" מספר על הקשיים בהם נתקלה האוניברסיטה בדרך לקבלת הכרה אקדמית, מספר על אורות וגם על צללים. דב שוורץ, שערך את שני הכרכים, עומד במאמר הפותח על הקשיים שניצבת בפניהם האוניברסיטה היום, וגם הוא אינו מתחמק מהאתגרים המשמעותיים העולים מתמורות הזמנים. אך ההתחלה אינה מעידה על ההמשך. הספר מתרכז בתיאור עובדות, אישים ושיטות. "ספר שנה" חגיגי, ספר שעיקרו יחסי ציבור – מן "חיים שכאלה" בנימה חיובית. לאורך הסיפורים והסקירות בכרך הראשון כמעט ואין ביקורת, אין רפלקסיביות והקובץ הוא מהסוג "עשינו בנינו" וכל הכבוד לנו. פרקים רבים נכתבו על ידי הנפשות הפועלות, וניכר בהם שהמחברים חשו כי עמיתיהם מציצים מעבר לכתפם ובוחנים האם קיבלו את המקום המגיע להם בדברי הימים. אחרים ניצלו את המקום שניתן למחלקתם כדי להתלונן בפני ההנהלה על קיצוצים בתקנים. הכרך השני, הוא יד זיכרון לחוקרים שהלכו לעולמם. חשוב וראוי לכבד את אלה שאינם עמנו, ואכן הדברים נראים כמו הספד ונעדרים ביקורתיות כמעט לגמרי.
אין בכך כל רע כמובן, צריך משהו שיהיה אפשר לתת במתנה לתורמים, ושי לבוגרינו היקרים. זה הז'אנר שבתוכו פועל הספר הזה, ואין לגנותו על כך.
התפתחות טבעית ללא מהפכות
בקריאה ביקורתית יותר, הספר הזה,יכול להעיד יותר מכל על זמן כתיבתו. כיצד מפרשים היום אנשי בר אילן את המציאות וכיצד הם מנסים להבנות את עברה של האוניברסיטה ומכאן את דמותה היום. אפשר לראות זאת ממה שכתוב בספר, ובעיקר ממה שלא כתוב בו. ממה שנידון במפורש, וממה שלא עולה על השלחן, למרות שהוא ידוע ומוכר. אפתח בסיפורה של המחלקה לתלמוד, מוקד אפשרי בדילמה של אוניברסיטה דתית, המנסה להשתמש בכללים מחקריים אקדמיים, בלי לקבל אותם במלואם בשל הקשיים הדתיים שהן מעוררים. לא מצאתי דיון בסוגיה חשובה ומהותית זו אלא סקירה היסטורית של שמות וקורסים.
כך למשל מספר יוסף תבורי על "התכנית לאברכים", בלי לשאול מה המשמעות של פתיחת האקדמיה בפני אברכים. ואחר כך כלאחר יד אומר "שלש שנים אחרי ייסוד התכנית לאברכים, בשנת תשל"ג, הגיע תור הבנות" ומקדיש עוד חצי עמוד לסוגית הנשים במחלקה, גם זה ללא דיון. אמנם, לימודי הנשים זכו לפרק בפני עצמו בספר, אך בכל זאת יש פה מידה של המעטה במשמעות החברתית והציבורית של ההחלטה המקורית, להפריד בין נשים וגברים בתחומי הידע, ובטיבו של השינוי שבשמו החליטו לפתוח את הלימודים גם בפני נשים המוזכר בספר כ"דבר שהגיע זמנו" ללא כל הסבר נוסף.
זאת ועוד – מי שהיה פה בשנים האחרונות בוודאי יזכור את פולמוס הרבדים, שהגיע לכלל מחלוקת נוקבת וחריפה בצבור הדתי לאומי. נזכיר גם את פרישתה של ישיבת הר המור מישיבת מרכז הרב, פרישה שהוסברה כמחאה על הכנסת רוח האקדמיה אל תוך הישיבה. קשה להמעיט בחשיבותם האידיאולוגית והחברתית של אירועים אלה, ולמחלקה לתלמוד של אוניברסיטת בר אילן, אם בפועל ואם כאייקון, סמל לקוטב של התנגדות, היה חלק משמעותי בהם. הספר מצניע את האירועים הללו, כמעט שלא מתייחס אליהם והדברים מוצגים כהתפתחות טבעית, ולא כמהפכה. כיצד המחלקה התפתחה והגיעה להיות מובילה בתחומה. נאראטיב ההתפתחות הטבעית, ממחלקה קטנה לעתיד מפואר חוזר על עצמו בכמה מקומות. זוהי דרך נוחה הרבה יותר להבנות את תיאור העבר ולטשטש קונפליקטים וזעזועים. בסקירת פעלה של המחלקה לתנ"ך מוזכר המתח בין הרבנים ואנשי המפד"ל על רקע לימוד "ביקורת המקרא". מוזכרים ויכוחים, אך לאחר עמוד וחצי, המחבר מסיים בפסקה מפויסת, שבה נאמר כי בר אילן יצאה מחוזקת והחופש האקדמי בה נשמר. המחבר מכנה בשם המקטין – "מחלת ילדות" – את האירועים בהם נידונו בחריפותו שאלות כמו האם אדם שאינו דתי יכול ללמד תנ"ך בבר אילן, והאם יש ללמוד תיאוריות שאינן עולות עם האמונה בתורה מן השמים. כביכול לא היה זה מן האתגרים המשמעותיים של אוניברסיטה דתית, ואחד ממוקדי המחלוקת החשובים בדרכי הלימוד בציונות הדתית בימינו.
היכן הקשיים והאתגרים?
התעלמות מקשיים הניצבים בפני האוניברסיטה מאפיינת פרקים לא מעטים. כך למשל הפרק שהוקדש למחלקה לסוציולוגיה – סקירה עתירת פרטים הכוללת רשימות של מינויים וחוקרים, ומתעלמת מדיון של ממש בשאלה מדוע לא התפתחה במחלקה מסורת של חקר הסוציולוגיה של הדת, או למצער של המגזר הדתי-לאומי. חסר גם דיון באתגר שמציבה הסוציולוגיה כדיסציפלינה בפני אדם מאמין. מה מקומה של אידיאולוגיה ואג'נדה אישית בתוך מחקר, עניין שנדון לרוב בתחום. גם לא נאמר מה מקומה הייחודי של המחלקה בעולם הסוציולוגי הישראלי, ואין דיון בשאלה אם צריך שיהיה לה כזה לנוכח הקשר שלה עם המגזר הדתי לאומי. כביכול המחלקה פועלת בחלל ריק, ללא כל הקשר ציוני-דתי, או דתי סתם.
בפרק על הפקולטה למדעי החיים אין התייחסות לקושי בהקמת מחלקה המסתמכת על תיאוריות היוצרות בעיות של ממש לסטודנט המאמין ועוד ועוד. חלק מהפרקים לוחמניים כמו הפרק ששמו "המחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון: סיפורה של נחישות" המספר על הפרדת "המחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון" מהמחלקה להיסטוריה כללית. פרק זה נכתב על ידי המקים – אליעזר טאובר שמתאר במשפטים ארוכים את מלחמתו בשופט ב' הנכלולי שמשיקולים זדוניים רצה רק להזיק לאוניברסיטה ולא בחל בסחיטה ואיומים. טאובר מחמיץ דיון חשוב בשאלה מה מקומה של מחלקת מזרח תיכון לאור הביקורת של אדוארד סעיד וסיעתו על המחלקות למזרח תיכון וגישתן האוריינטאליסטית, ביקורת שהפכה באוניברסיטאות אחרות לזרם המחשבתי המוביל . גם כאן המחבר אינו חולק על הקריטריונים של האקדמיה, אלא קובל על כך שהאקדמיה לא נהגה במחלקתו בהגינות.
הקשיים שנוצרו בעקבות התרחבותה של האוניברסיטה ופתיחת שעריה בפני אוכלוסיה גדלה והולכת שאינה מחויבת לערכים דתיים או לקיום מצוות, מוזכרים פה ושם, אך בדרך כלל בלי לעמוד על משמעותם. סיפור כמו מחאתו של המרצה על לבושן של הסטודנטיות בקיץ, לא ימצא מקום כאן. ואיני סבור שזהו סיפור שולי על מרצה ונשים צעירות. או דיון בקוד לבוש, נימוסים והליכות. הסיפור הזה מדגים בצורה חריפה את המתח הקיים בין המחויבות לערכים דתיים מסורתיים, לבין קבלה של ערכי האקדמיה הליברלית הדוגלת בניתוק של אורחות החיים מהזכות להיכלל בין תלמידי המוסד. האם לגיטימי לדרוש מסטודנטים לכבד את רגישותם הדתית של חלק מהמרצים והסטודנטים האחרים? האם יש משמעות להיותה של בר אילן "אוניברסיטה דתית"?
תסיסה רעיונית וויכוח על ההובלה
בתוך הקהילה הדתית לאומית יש מאבק על הבכורה. הזרם הרעיוני מבית מדרשה של ישיבת מרכז הרב,( אני נמנע בכוונה מלהשתמש בכינוי "חרד"ל" שיש בו משום זלזול והקטנה) שהפך בגווניו ולפלגיו השונים למשפיע ובולט יותר בשנים האחרונות, מציג אתגר של ממש לדרכי המחשבה של הציונות הדתית. מנגד לא נפקד מקומם של גישות ושיטות אחרות. הימים שאחרי ההתנתקות העמיקו את חילוקי הדעות והציגו אותם בצורה חדה וברורה הרבה יותר. יש שיאמרו כי הציונות הדתית נתונה במשבר אחרים יסתפקו באמירה שאנו ניצבים בפני תסיסה רעיונית וויכוח על ההובלה. אמנם, פרופסור קווה, נשיא האוניברסיטה התבטא בסוגיות אלה בתקשורת והביע דעה ברורה ונוקבת, אך לספר הזה מאומה לא הגיע. נראה כאילו האוניברסיטה ויתרה והיא אינה נמצאת כלל במאבק הזה על משמעויותיו החברתיות והרעיוניות.
הזירה האקדמית של היום הפכה לזירת התגוששות, עליית המכללות וקיצוצי התקציב הפכו את התחרות לחריפה אפילו יותר משהייתה.אוניברסיטאות נאבקות מצד אחד על תשומת לבם של התלמידים שהיום עומדים בפני מגוון רחב הרבה יותר של אפשרויות לימוד, ומצד שני על תקציבי הוועדה לתכנון ותקצוב של האוניברסיטאות שידה הפכה קפוצה בשנים האחרונות, עם קיצוצי תקציב המדינה. הספר הזה מציג אוניברסיטה שוחרת דעת והשכלה, שידה רב לה בשדה האקדמי בארץ ובעולם, וחוזר על כך כמעט בכל פרק ובכל מקום.
מנחם קליין במאמרו "דת ואקדמיה בישראל" (בספר "הציונות הדתית עידן התמורות") עומד על הקשיים במימוש חזון בר אילן ומסיים בשאלה כיצד תתמודד האוניברסיטה עם המתח שבין המחויבות לקהילת הזהות – הציבור הציוני דתי מצד אחד, ולקהילת המחקר האקדמי מצד שני. מהספר שלפנינו נראה שההכרעה התקבלה. פנינו אל המועצה להשכלה גבוהה, ובמידותיה אנו מודדים את עצמנו. אמנם פה ושם אפשר למצוא רמזים לכפילות שבחיי האקדמיה הדתית. הכרה עצמית ומחויבות דתית תוך שיח עם רבנים וישיבות, מול רצון לרצות את "רוח האקדמיה". אך התמונה הכללית היא כי בר אילן ויתרה למעשה על השאיפה להיות "אוניברסיטה אחרת", לא אוניברסיטה דתית ואפילו לא "אוניברסיטה של דתיים". כל פרק מסתיים בהוכחת המצוינות המחקרית של האוניברסיטה, ומקומה החשוב בליגת העל האקדמית. שאלות מהותיות להבנת ענינה של האוניברסיטה הדתית בימינו, לא נידונות במפורש. הערך המרכזי המודגש בספר הוא "מצוינות אקדמית". הנאראטיב העולה מהספר הזה הוא שאוניברסיטת בר אילן צריכה להישפט בקריטריונים אקדמיים, ובהם בלבד. המחברים מודים, בחצי פה ובנימוס הראוי, כי תחילתה של האוניברסיטה לא הייתה מהמפוארות. הקמה של מוסד במתכונת קולג', איננה נחשבת היום לדרך ראויה. אך מאז תוקנו הליקויים והאוניברסיטה עלתה על דרך המלך, ותודה לאקדמיה שנשפה בעורפנו והביאתנו עד הלום.
אי אפשר כמובן לשפוט את פועלה של האוניברסיטה כולה על סמך ספר אחד, אפילו אם הוא בן שני כרכים. אבל בהחלט יש לתת את הדעת למה שבחרה האוניברסיטה לשים בחלון הראווה הציבורי, מה להדגיש ומה להצניע לעת עתה.
מספר היובל של האוניברסיטה אתה למד היכן נאבקת ומתמודדת האוניברסיטה על הבכורה, ובאילו מקומות היא מוותרת מראש. בר אילן מנסה להיות "יותר אוניברסיטה מאוניברסיטה". מודדת את עצמה בקנה המידה האקדמי ומוותרת על כל יומרה חינוכית או מנהיגותית. כפי שראינו בדוגמאות הרבות – אוניברסיטת בר אילן בוחרת להציג בפני העולם אמירה של מצוינות אקדמית. לא מקום דתי, לא מנהיגות חברתית בקהילה הדתית לאומית אלא מספרים הולכים וגדלים של דוקטורנטים, פרסומים ומחקרים.
מתפרסם במהדורה המורחבת לכבוד ראש השנה של המדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"