אימתה של העגלה הריקה

כבר  זמן שמעסיקה אותי השאלה מהו אותו זרם מחשבה המכנה עצמו "יהדות חילונית" לכאורה "יהדות חילונית" הרי זה דבר והיפוכו. כבר אמר רס"ג  "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" והיהדות, עיקר מהותה הוא היותה דת. ואם תרצה  לומר שהיהדות היא היא תרבותם של היהודים, מה החידוש בתנועת "היהדות כתרבות"? כך היה תמיד.
לפיכך, שמחתי על ההזדמנות שנקרתה לידי לברר שאלות אלו באמצעות הספר "תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל" שערך יעקב מלכין. הספר מוקדש לכבודו של פליקס פוזן, אדם שתרם מזמנו והונו לקידום רעיונות תנועת היהדות כתרבות, ומאליו מובן כי אין לפנינו ספר מחקרי הבוחן ושוקל את התנועה והגותה, אלא ספר המבקש לשכנע ולעשות נפשות לדעותיו.

תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל, עורך: יעקב מלכין, כתר הוצאה לאור, ספרית היהדות החילונית, 2006 , 522 עמ', 88 ש"ח

ששה פרקים בספר זה, ובהם שלושים ואחד מאמרים, הראשון –   "התפתחות ההגות ביהדות החילונית והאמונות הרווחות בה". הפרק השני מספר על ייחודה של היהדות החילונית. בפרק השלישי – "הזהות היהודית הלאומית". פרק נוסף נקרא "תרבות יהודית חילונית בישראל". בפרק החמישי "הומניזם ויהדות". הפרק הששי והאחרון עוסק ב"אלוהים בעיני יהודים חילוניים". נוספו לספר מאמר של פליקס פוזן עצמו, ולקט של סקירות ספרים קצרצרות.
המאמרים הכלולים בספר נכתבו בתקופות שונות. חלקם לא נכתבו במיוחד עבורו. הספר אינו אחיד ברמתו בתכניו. אחד המאמרים המעמיקים בו הוא מאמרו של אביעד קליינברגר "המוסר החילוני יורשו של הזרם הנבואי ביהדות". קליינברגר פותח בקוד המוסרי של הלוחם היווני, קוד של כבוד שאינו מתחשב בדם חייליו הנשפך בגללו. הוא סוקר את המודל הסטואי, המונע על ידי קריטריונים פנימיים בלבד. משם הוא מבקש לדון במצבו המוסרי של המאמין הדתי המצווה לכפות רצונו בפני האל. קליינברגר טוען כי ביהדות, ובמיוחד במסורת הנבואית יש לגיטמציה לחלוק על האל עצמו בשמם של טיעונים מוסריים. הוא מבקש למצוא ממשיכים לאחריות המוסרית ברוח הנביאים בתוך היהדות החילונית, ומצפה ממנה למצוא את שביל הזהב. "להשתמש במסורת בלי להשתעבד לה, לקבל השפעות מתרבויות אחרות בלי לאבד את זהותם". לעומתו ניצב מאמרה הקנטרני של דפנה מוסקוביץ' "אתגר הרציונליזם וההומניזם בישראל של ימינו"  ובו היא קובלת  על מצבה העגום של התבונה. היא סבורה שהדתיים טיפשים הם, והולכים אחרי ש"ס מאחר שזו מספקת לילדיהם ארוחות חמות. היא מגנה בכל פה את האורתודוקסיה ולא נתקררה דעתה עד שכינתה את הרבנים "האייתולות האורתודוקסים". רוצה לומר, לא רק שהם חשוכים, הם גם דומים לערבים.
מעניין לראות שמקומו של ליבוביץ' לא נפקד מהספר. העורך בחר להביא מאמר קצר  שכתב  ישעיהו ליבוביץ' המנוח "אינני הומניסט" ובו, כדרכו הנחרצת, הוא מבטל כעפרא דארעא את תנועת היהדות ההומניסטית. אורי רפ משיב לו מיד בכותרת "ישעיהו ליבוביץ' – הומניסט בעל כרחו". ומבקש לשים את ישעיהו ליבוביץ' כתומך בדיעבד בתנועה. זוהי עוד דוגמה למקומו החברתי של ישעיהו ליבוביץ', שזכה להערכתם והערצתם של רבים, למרות ואולי בגלל שלא הבינו את דבריו.
במבוא לספר אומר העורך "יהודים חילוניים, כמו כל בני האדם בעולם, הם אנשים מאמינים….אין לכנות יהודים חילונים "לא מאמינים" או "כופרים", כיון שהכפירות שלהם נובעות מאמונותיהם, כפי שכל כפירה נובעת מאמונה – דתית או חילונית". לכאורה ,קשה להבין מדוע מתעקש העורך להתעטף בגלימת האמונה. מה רע לו בחילוניותו?  
נראה כי הויכוח האמיתי של יוזמי הספר והכותבים בו אינו עם הדתיים. לא את הרב אריאל  (ראו ציטוט למעלה) מנסה הספר לשכנע. נמעניו האמיתיים של הספר הם אותם היהודים שאינם דתיים. אלה  הרוצים  שבית הכנסת בשכונתם, זה שאינם הולכים אליו, יהיה דווקא אורתודוקסי. אלה המשוכנעים שיהדות הרי היא תורה ומצוות, למרות שאינם מקיימים זאת באורחות חייהם בפועל. אולי בשל כך נפלה אימת "העגלה הריקה", על הכותבים. והם מנסים בכל כחם לייצר תיאולוגיה של יהדות חילונית כדי להוכיח שלא ריקה עגלתם, אלא מלאה היא  ולומר "שלי טוב משלכם" או למצער "שלי אינו נופל משלכם".
אפשר היה לחשוב כי אנשי תנועת "היהדות כתרבות" הדוגלים בפלורליזם מקבלים את הדתיים לחיקם, ולא היא. תנועת היהדות החילונית, יש בה מתונים יותר ופחות. חלק מחבריה קרובים בדעותיהם לתנועת "חופש", שעל פי קריאת אתר האינטרנט שלה, עיקר ענינה הוא שנאת דתיים באשר הם שם. אך גם הדוברים המנומסים יותר, אינם מוכנים  לקבל את הנחות היסוד הדתיות, והגותם אינה נותנת לה קיום אמיתי, אלא לכל היותר סובלנית כלפיה.
מה צריך להיות יחסם של יהודים מאמינים לתנועת "היהדות כתרבות" לגווניה השונים?
יש שיגידו כי עדיף בור על אפיקורוס. מוטב מי שאינו יודע קריאת שמע מה היא, ומה טיבן של תפילין, על זה שהוגה במקורות היהדות אך אינו מוכן לקבלם כסמכות מחייבת
אני איני סבור כך. אמנם, אלה שאין עניינם אלא לגנות את היהדות ודרכה, אין טעם של ממש בשיחה איתם. אך ישנם גם אחרים, המוכנים לבוא בדברים. לשיח כזה יכול להיות יתרון טקטי – הידברות שכזו יכולה גם להביא לפעולה משותפת בעניינים חשובים – כגון דמותה של השבת, והרחבת הידע היהודי בחינוך הכללי – בהם יש הסכמה. ואכן, כל מי שמוכן להיות שותף לאחריות לתרבות היהודית, גם אם יהיה זה למחצה לשליש ולרביע מוטב שיהיה שותף ולא יריב. מעבר לכך, רעיונות "היהדות כתרבות" יכולים להיות מקור לעיון והתחדשות, ומציבים אתגרים תיאולוגיים ורעיוניים שיש לתת עליהם את הדעת ולא לדחותם על הסף.  

מתפרסם בעתון "נקודה" גליון 296 שיצא לאור בסוף השבוע