|
כשבידי רק מספר דפים שאבי כתב והשאיר לי, חזרתי לאמצע המאה התשע-עשרה. ריחפתי בין מאורעות היסטוריים לבין מראות שראיתי בעיני רוחי….. אבי הוביל אותי לנקודת ההתחלה של משפחתי אי שם בבסרביה [אז רוסיה] של המאה התשע-עשרה. בזכותו התוודעתי ליהודים רבים שגורלם הוכתב ונחרץ בגלל היותם יהודים. [אבל] אנחנו התחזקנו, ומעולם לא ויתרנו. והראיה – אני, נצר למשפחה שעליה מסופר בספר הזה, כותבת אותו בגאווה רבה ובראש מורם. (מתוך פתח הדבר לספר) |
למלא את הזמן בחיים, הלן לבנת וינינגר, משרד הבטחון – הוצאה לאור, 2006 תשס"ו, 302 עמ', 78 ש"ח
היום, עשרה בטבת, צוין יום הקדיש הכללי לזכרם של האנשים, הנשים והילדים שנרצחו בשואה ואשר יום מותם אינו ידוע. כמנהגי בשנתיים האחרונות אביא לפניכם ספר עוסק בתקופת השואה. הספר שבחרתי הוא "למלא את הזמן בחיים" מאת הלן לבנת- וינינגר. הספר נכתב כתיאור בגוף ראשון של דמויות ממשפחתה של לבנת- וינינגר. והוא מבוסס על זיכרונות משפחתיים ועל דפים שכתב אביה של הכותבת. החלק הראשון "אפרים" – מספר על החיים באמצע המאה התשע-עשרה בבסרביה (אז חלק מרוסיה). ילד יהודי ושמו אפרים מוברח מביתו, כדי שלא יגויס בכפיה לעבודת הצבא, ומוצא מקלט אצל משפחת ויניניגר היהודיה, המאמצת אותו לבן. החלק השני "פייבל" מסופר בקולו של הילד פייבל, נכדו של אפרים. ומתאר את החיים בתחילת המאה העשרים בגורה הומורה שברומניה. פייבל המבוגר הוא הדובר בפרק "שרידים" המספר את קורותיו וקורות משפחתו בתקופת מלחמת העולם השניה. תחת האנטישמיות הרומנית, הכיבוש הנאצי והשלטון הרוסי, עד לעליה לארץ בספינת מעפילים. פייבל הוא אביה של הלן לבנת- וינינגר.
איני היסטוריון ולפיכך לא אוכל לשפוט בעצמי את מידת ההצלחה של התיאור ההיסטורי בספר. כתנא דמסייע לעניין זה מביאה לבנת-וינינגר את ההיסטוריון – פרופסור יעבץ המצוטט על גב הספר "הספר [הוא] עדות ממדרגה ראשונה על נושא ידוע ועצוב, הגברת לבנת חידשה בו חידוש חשוב מבחינה היסטורית. היא לא תארה את המשפחה בתקופת השואה בלבד, אלא חוזרת לשורשיה עד למאה התשע עשרה. הדיוק ההיסטורי מרשים מאד [..והוא מספק] זוהי עדות משכנעת לאכזריותם של הרומנים שעודם מנסים להתכחש לשואה ולתפקידם הנבזה בפרשה. בטוחני שהספר יהווה תרומה חשובה למחקר". קשה לי נטייתה של המחברת לעשות דילוגים של שנים בתיאור אירועים, דילוגים המותירים חלל ברצף הסיפורי ומקשים לעתים על הבנתו. לבנת-וינינגר ממעטת לתאר רגשות, וכשהיא עושה זאת התיאורים מתונים. גיבוריה חווים תלאות, פגעים ונגעים והם מדווחים על כך בלשון מאופקת, כמעט אדישה, כביכול המחברת מנסה להתחמק מלהתמודד עם הקושי.
"למלא את הזמן בחיים" אינו רומן בדיוני, והגב' לבנת-וינינגר אינה מבקשת להיחשב "סופרת מקצועית". לפיכך – יש שיגידו כי קנה המידה להערכת ספר כזה צריך להיות שונה. ויש לבחון אותו כ"ספר זיכרון" שמטרתו להפוך קטע מהיסטוריה אישית ומשפחתית לחלק מהתודעה הלאומית הקולקטיבית. יש להניח שאנשים שהם עצמם, או משפחתם חיו ברומניה של מלחמת העולם השניה וחוו את זוועותיה, לא יקפידו כל כך על עניני סגנון וסדר עלילתי. כך או כך ספרה של לבנת-וינינגר רהוט וקריא. הוא מתאים לבני נוער ותלמידי תיכון, המבקשים לקרוא על תולדות עמם, או במשולב ללימודי היסטוריה בבתי ספר תיכוניים. הספר מצליח להראות את העולם מנקודת מבטו של האדם הבודד הנרדף ומוכה בתוך ההיסטוריה הגועשת מסביבו
קראתי והתרגשתי, לא ממש חשוב היה לי הדיוק ההסטורי, אין זה ספר הסטורי, דוקא הבעת הרגשות דיברה אלי בספר והמעקב אחרי קורות המשפחה, דרך כל התלאות ודרך היסורים, היכולת האנושית להתגבר ולהתעלות וליצור חיים חדשים למרות הכל יחד עם תחושת ההשתתפות בסבל- היא שתפסה אותי. זהו ספר שאי אפשר להניח מהיד. נוגע בנימי הרגש האנושי ובסופו… גם ההסטוריה היתה ברורה לי יותר.
מומלץ בחום רב.
פינגבק:יום השואה « ספר חברה תרבות