ואיש לא ידעה, חנה גרפי, ידיעות ספרים, 2007 תשס"ז, 254 עמ', 88 ₪
בגיל עשרים ושלוש מגיעה רעות, בחורה רווקה למושב דתי ברמת הגולן. רעות מתגוררת בביתם של חגי, מזכיר הישוב ואשתו דבי האמנית, המקבלים אותה כבת להם. רעות מעריצה את הרב המקומי והכריזמטי מנחם אליגאל ונקלעת למצוקה כאשר הוא מחליט להכריז חרם על חגי, החשוד בקשרים שאינם ראויים עם אשה מבנות הישוב.
"ואיש לא ידעה", כך נקרא ספרה החדש של חנה גרפי. גרפי היא פסיכולוגיית חינוכית ופרסמה שני ספרים. "פרי בטן" ו "ערפילי טוהר" שאף הוא עוסק בקהילה דתית ברמת הגולן.
בני הישוב מקבלים עליהם את הוראת הרב, ומחרימים את חגי ומשפחתו, ואף מתנכלים להם ולרכושם כדי להביא אותם לעזוב את הישוב במהרה. רעות מתענה כל אותו הזמן בספקות מהו החטא שבעטיו נגזר החרם. היא מתקשה להבין כיצד רב יכול לטעות כך ולהאשים איש על לא עוול בכפו. עם קריאת הספר מתברר כי הרב אליגאל מניעיו אינם טהורים כל כך. הוא מבקש לנדות את חגי בגלל התחרות עמו על לבם של אנשי הקהילה. ובכלל אותו רב נוהג לנעוץ ברעות בשעת הדרשות, מבטים שאינם ראויים הנוקבים חדרי בטן, אם לא למטה מזה. במסעה להציל את חגי מהחרם היא פוגשת את קובי, סטודנט ירושלמי חילוני, המוביל אותה לגילוי תענוגות גוף סוערים, המלווים ברגשות אשם סוערים לא פחות.
הרב שהחרים את חגי הוא בעל מבטא צרפתי, קולו דק, והוא מנהיג קהילה דתית מחמירה ברמת הגולן נשמע מוכר? בהחלט – אפילו מוכר מדי. הוא כמובן אינו מוזכר בשמו בספר, ושונו מספיק פרטים כדי שלא תהיה עילה לתביעה כזו או אחרת, אבל המחברת מפזרת רמזים מלוא חופן. הרב הנ"ל גדל בצרפת ויחד עם לימודי הקודש למד באוניברסיטה, עלה לארץ לבדו ועוד פרטים. יש שם גם אחד, חוזר בתשובה וקצין בכיר המבקש להיות פוליטיקאי.
אך לא רק האסוציאציה לדמויות אמיתיות מפריעה לי. אצל גרפי השחור שחור והלבן לבן, אין גווני ביניים משום סוג שהוא. אצל גרפי הדמויות חד ממדיות והיא מבקשת להאכיל את קוראיה בכפית, שלא יטעו חלילה בהבנת כוונותיה. כך למשל היא מספרת כיצד רעות רואה בצער כיצד עדת תנים מרושעים טורפים את העגל אליהו, העגל החלש נכה הרגל. המטאפורה ברורה, (למרות שלא הבנתי מדוע היא מיחסת רשעות לחיה המחפשת את ארוחתה) אך ליתר בטחון מדגישה המחברת כמה עשרות עמודים אחר כך, שהנשים במושב הזכירו לה את התנים הללו. קובי, החבר החילוני של רעות הוא חרש למחצה, אבל הוא היחיד שמסוגל לשמוע. וגם זה כבר הפך לקלישאה. סגנונה של גרפי כבד ומתחכם. משפטים ארוכים כאילו ספרותיים, בשפה גבוהה שלפעמים משתרבבים בה ביטויים ממשלב לשוני אחר. אגב, איני מאמין שמדובר ב"מעשה שהיה". היו מקרים בהם קהילה גינתה ונידתה חבר מחבריה. דברים כאלה קורים במקומות קטנים, אך לא נראה לי שאיזה רב היה מטיל חרם, בטקס דתי מלא עם נרות בלי שמישהו, חוץ מחנה גרפי היה שומע על הסיפור.
אפשר לכתוב ביקורת על כל חברה. גם על החברה הדתית לגווניה. אבל – פובליציסטיקה אינה ספרות. אם בוחרים לכתוב רומן, צריך שיהיה בו סיפור ראוי. ותהיה עדינות ומורכבות. נראה כי חנה גרפי מכה במקל בסרגל מה שבא ליד כדי להדגיש את סלידתה מהחברה הדתית הסגורה. כדי להסתייג מתפיסות דתיות אודות צניעות וקדושה לא צריך להפוך את הרב לרספוטין נכלולי שכל מעיניו להשיג קידום בעולם הרבני. אופורטוניסט הנישא לשם כך לבת הרב המכוערת, למרות שהוא מאוהב בסתר באשה שהכיר בלימודיו בצרפת, גויה כמובן.
איני יודע על מה ולמה כועסת חנה גרפי כל כך . "ואיש לא ידעה" מעביר את הכעס לקוראים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. אך כוחו של ספר, שלא כמו מאמר בעיתון, הוא דווקא בהשתמעות לשתי פנים ואף יותר.
סיפורה של החברה הדתית לאומית מבקש שיספרוהו. ישוב דתי מחמיר ומבודד הוא אתר מופלא להתרחשויות דרמטיות שיתארו את הדילמות באורח החיים הזה. אפשר בחיבה, תוך ראיית המורכבות כמו ב"שמחה גדולה בשמים" של אמונה אלון, ואפשר בביקורת נוקבת יותר כמו ב"כרת" של יעל משאלי. חנה גרפי מחמיצה כאן את ההזדמנות- חבל כל כך.