ספר של עצב וכאב גדול – על ספרו של חנוך דאום

"ההתוודות, אני מוכרח לומר היא כה חושפנית שאני חשתי לפעמים כקורא….חנוך, עשה טובה, תפסיק. תפסיק, תשמור על עצמך" ( ירון לונדון מדבר על הספר בתכנית "לונדון את קירשנבאום")

חנוך דאום הוא שכן שלי. לא חבר קרוב, שכן. שמעתי שהוא הוציא ספר, עושה קצת מהומות.
קיבלתי את הספר וכבר בתור בסופרמרקט שליד הדואר התחלתי לקרוא בו. פתחתי דווקא בסוף הספר – במכתב של חנוך לאשתו. אני כשיש לי משהו להגיד לאשתי אני לא עובר בידיעות אחרונות ספרים כדי לספר לה. אבל מילא. מה אפשר לצפות מספר שערך יאיר לפיד, אמרתי לעצמי. גם הוא מתכתב עם אשתו והילדים בעיתון כל פעם מחדש. לפעמים נדמה שדאום רוצה להיות יאיר לפיד כשיהיה גדול.

אלוהים לא מרשה, חנוך דאום, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2007, תשס"ז, 213 עמ', 88 ₪

מה שכתוב בפרק ההוא דווקא מצא חן בעיני. דאום מדבר על היחס הראוי לתרופות פסיכיאטריות. והוא צודק, לדעתי. לתרופות הללו יכולות מופלאות כאשר הן ניתנות בהתוויה מתאימה ופיקוח רפואי צמוד. מצער לחשוב כמה אנשים סובלים לריק רק כי על דלתו של הרופא כתוב "פסיכאטר".
חזרתי לפרק הראשון והנה המהומה שדיברו עליה. דאום מכה בעוז: אוננות, משיכה לגברים וכל זה בישיבה לצעירים של "מרכז הרב". וכל זה במכתב לאבא שלו שנפטר מזמן. אבא שלא היה קשוב למצוקות, אבא שחנוך הקטן רצה תמיד להרשים אותו ולזכות בהערכתו.
דאום, שהצליח למדי בעיתונות הכללית, שינה את טעמו ושוב אינו תומך אוטומטי במגזר ודעותיו. הוא נוטה לשמאל פה ושם, לא ממש מתלהב משירות קרבי, וחושב שמשפחות גדולות הן לא רעיון מי יודע מה מוצלח. מהמכתב למגזר בפרק השני נראה שקשה לו לחנוך עם השינוי שחל בעמדותיו. קשה לו שחבריו מרגישים שנטש אותם, והוא מנסה להישאר בכל כוחו אחד מהחבר'ה. חנוך מהישיבה.
המכתב לאלוהים הוא הנוקב מכולם. דאום מתנער בו מהתפיסה האורתודוקסית המייחסת חשיבות עליונה להקפדה על פרטי הלכות, ומנסה לנסח גישה אחרת. רכה יותר, מתונה יותר ומתחשבת ביחיד ובהעדפותיו.
נושא האוננות מופיע הרבה בספר של דאום. מבחינתו לאונן זה סימבול, לא רק המעשה עצמו. אלא עצם המרדנות נגד החברה שיש בעינוג עצמי, פריקה של יצר המין לא למסגרת החברתית המפוקחת.

לא התרגשתי

ידידה טובה שקראה את הספר, שלחה לי מיד עם תום הקריאה "קראתי והתרגשתי". אני לא התרגשתי, להפך. החשיפה העצמית הקיצונית של דאום אינה לרוחי. נכון, לו דאום היה מסתפק בסידור טענותיו וביקורתו כנגד המגזר הדתי לאומי, במין מאמר הגותי האפקט היה חלש יותר, והדיון הציבורי היה מתמעט. ובכל זאת, חמצמצות של אי נחת עלתה בי. אולי זו שמרנות מצידי, אולי עניין של טעם. לא הרגשתי  נוח שמישהו חושף כך את קרביו לעין השמש.
טענותיו של דאום ישנות כולן, והרעיונות שהוא מציג אינם עמוקים. דאום גם מתקשה להפריד בין מצוקותיו האישיות, שאיני מקל ראש בהן, לבין בעיות כלליות  יותר של חינוך ודרך.
רוב הביקורת שלו היא ברמה של תיכוניסט בשיעור חברה והניסוח אינו מתוחכם יתר כל המידה.
למרות זאת –  ניסוח פשטני וחשפנות רגשית לא צריכים לטשטש את האמת בדבריו של דאום, גם אם היא חלקית ולא מראה את התמונה המלאה והמורכבת.  "איסור שז"ל" אסור לו להפוך למוקד נעוריהם של ילדים מתבגרים. גם לשיטתו מי שלא מקבל את התיזה הלא-הלכתית של דאום, שאינו רואה בכך חטא כלל וכלל, צריך לשאול האם יצירת חרדות ורגשי אשם נוראים, כפי שהוא מתאר – היא הדרך החינוכית הנכונה.
דאום גם מספר על הקושי במעבר הקיצוני בין חיי צניעות לחיי אישות מלאים ועל חוסר הכנה לחיי נישואין הגורמת לקשיים שונים אצל בני הזוג. לטעמי לא מדובר רק במדריכת כלות לא מוצלחת, אלא בתוצאה הנגרמת מהשאיפה לייצר חברה נפרדת לגמרי, בה נפגשים לראשונה בני שני המינים רק בפגישות שידוך ממוקדות שתכליתן להוביל לחופה.
לא חייבים להסכים עם פתרונותיו של דאום כדי לדעת שהשתייכות לקהילה דתית, וחינוך דתי בכלל עלול ליצור אוטומטים דתיים המקיימים את כל המצוות אך רוח אין בהם. תעיד על כך תגובת הנגד –  פריחתם של מניני קרליבך, הנהיה אחרי גרסאות חדשות של חסידות, והתור במשרדי הנסיעות המוכרים כרטיסים לאוקראינה לקראת תחילתה של כל שנה.
הקושי הנגרם ליחיד הרגיש בתוך חברה המדגישה את הקולקטיביות אסור לו שיעלם מעינינו. מסגרות חינוכיות, דתיות יותר או פחות אל להן להפוך למכונה ענקית השוחקת את רוחם של אלה שלא מסתגלים בקלות.
דאום לא שואף לבעוט ולהרוס, והוא אינו כותב כדי להכעיס ולהרגיז.  דאום מבקש למרוד בכללי החברה הדתית, ולהישאר בתוכה. הוא לא רוצה לנטוש את הכל וללכת לגור בתל אביב, רחוב אחד ליד יאיר. הוא לא מצפה מאשתו שתעזוב את דרכה ותהיה כמוהו.   בכך הוא מצטרף לתופעה, שלטעמי הולכת ומתרחבת של דתיים שלא מצייתים לכל הכללים ובכל זאת רואים את עצמם דתיים. (אשר כהן, כינה את התופעה הזו "דתיים סוציולוגיים" ,כינוי שמראה על חוסר הבנה בסוציולוגיה ובדתיות, וכבר כתבתי על זה. אני מעדיף לקרוא להם מסורתיים חדשים.)
בYnet  צוטט תושב אלמוני של אלון שבות הקורא לדאום לשקול לעזוב את הישוב, מאחר שהוא כבר לא דתי כפי שהיה פעם, וגם לא ימני. אז אולי מוטב שיעבור לגור במודיעין או בשוהם, ולא יפגע בחינוך ילדיו של אותו תושב. אמנם, בטוקבקים הרבים לידיעה היו גם כותבים אחרים שהזדהו כתושבי אלון שבות, אבל הגישה המבקשת להרחיק מהמגזר את אותם "מסורתיים חדשים" היא נפוצה למדי. לאו דווקא באלון שבות.
אני מתנגד לכך.  אלון שבות, או כל ישוב אחר, אינו ירושה של מישהו ונחלתו שיגרש מהסתפח בה את מי שירצה. ובכלל – מי ששרוי בויכוח עם החברה הישראלית על דרכו, מוטב שיאסוף תומכים – גם אם הם  למחצה לשליש ולרביע, ולא ינסה לייצר כת טהרנית של נאמנים לדרך.
לקוראים שאינם מכירים את החברה הדתית לא הייתי ממליץ במיוחד על הספר. לא בגלל שאני חושש מ"לכבס את הכביסה המלוכלכת" של המגזר. הספר  שטחי ומציג תמונה חלקית. כדי להבין את ההיגיון הפנימי על פיו מתנהלת החברה הדתית לאומית, נדרש ידע והכרות, או לפחות מעט רקע. דאום לא מספק זאת לקוראיו החילוניים.
לקוראים הדתיים, אלו שלא נרתעים מסגנון בוטה ומתכנים שאינם עולים בקנה אחד עם אמונותיהם דווקא אמליץ לקרוא. בסופו של דבר – הספר פונה ישירות אליהם.  דאום, כפי שהוא מעיד על עצמו, כתב "ספר של עצב וכאב גדול". כדאי להקשיב.

עינת ברזילי אהבה את הספר

רועי צ'יקי ארד מתלהב כמוני מהעורך

הרב רוזן מגנה בחריפות

אורי אורבך מלטף שפמו בפטרונות

25 Comments

  1. קראתי את הספר לפני כשבוע והוא עדיין מעסיק אותי. המורכבות של המסורתיים החדשים או של הדתיים הסוציולוגים מרתקת אותי. אני מניחה שאני חלק ממנה, אם כי הייתי מעדיפה להיקרא דתיה על פני מסורתית.
    דאום כותב שטחי אך מעלה נושאים מעניינים לסדר היום של הציבור הדתי לאומי. הייתי רוצה לפתח דיון על סוגיית ההפרדה בין המינים עד החתונה, אולי מנקודת מבט נשית שמתייחסת לטראומה של ליל הכלולות אחרי שנים של חיים בנפרד ושמירת נגיעה מתוך תפיסתה כחטא. הייתי רוצה לשמוע עוד על הדינמיקה של ישובים דתיים והיחס לחריגים כמו דאום בתוכם. נושא האוננות פחות מעניין לטעמי וחבל שניתן לו דגש כה גדול בספר, תוך חזרות מרובות. נראה שהדבר נעשה מטעמים שיווקיים גרידא.

  2. יכול להיות שיש כאן רצון שיווקי. אבל לי נראה שיש פה מימד עמוק יותר מזה, כפי שכתבתי

    "נושא האוננות מופיע הרבה בספר של דאום. מבחינתו לאונן זה סימבול, לא רק המעשה עצמו. אלא עצם המרדנות נגד החברה שיש בעינוג עצמי, פריקה של יצר המין לא למסגרת החברתית המפוקחת".

  3. אבל מהיכרות שטחית עם הכתיבה של דאום בעיתון ומיאיר לפיד בתור עורך אני לא ממש מצפה לכלום.

    "להעלות בעיות במגזר הדתי" זה כבר ישן ישן. בעיקר הבעיות האלו. נדמה לי שבלי סיכגנון מיוחד או תובנות חדשות ואינטליגנטיות זה יהיה די מיותר לקרוא את הספר.

    שנה טובה, צום קל, גמר חתימה טובה וכו' וכו'
    (ולדאום אני אוסיף – שנה של אוננות [סימבולית, כן?!] בלי יותר מדי ייסורי מצפון. )

  4. הלל

    בזמנו, עד שהפסקתי, משום ששום חדוש לא היה בהם.
    הדבר היחיד שעלה מהם, הוא תסמנת דתי המחמד.
    לא הבנתי את המלצתך לקריאה (לא קראתי),
    האם זה מעורר משהו חדש ? ( כתבת שלא)
    האם הטעונים רצינים ? (כתבת שלא, ולא זו בלבד, אלא שהם לעוסים )
    אם היה זה ספר חדש שכותרתו לא חנוך דאום, אלא סתם פלוני אלמוני, ההיית ממליץ ?

    מבקורתך, לא עולה, מה התועלת שתצמח מקריאת ספר זה.

  5. יעל

    כתבתי תגובה ארוכה ונראה לי שהיא נמחקה או אבדה במערבולת הרשת.

    בכל מקרה,
    אם אשחזר בקצרה, קראתי בעניין את הביקורת שלך וכן את המאמר שפורסם בהרחבה, ובו הראיון עם דאום בסביבות ראש השנה.

    השבר של חנוך והאכזבה מדברים שנחשף אליהם בשנות התבגרותו, אינם שונים מאכזבות של כלל בני הנעורים, הבעיה היא שהוא גדל בתוך הציונות הדתית שמקפידה על קלה כבחמורה והוצאת כביסה מלוכלכת כזו לרשות הרבים, דינה סקילה מנטאלית לפחות. חברתית.

    אין לי ספק שהריקושטים אליו בא יבואו והם כבר מתגלגלים בעוצמה של כדור שלג רועם.

    קריאת ספר כזה היא בבחינת מציצנות רכלנית, ואני לא מאמינה שאשקיע מזמני בכך. הכול צפוי והרשות נתונה.

    ועדיין, כתבת יפה.

  6. אורה

    של "הספר לא מחדש". האם ספר חייב להעלות טיעונים חדשים שמעולם לא נאמרו כדי להיות ראוי לפרסום?
    אותי, כל סיפור אישי מעניין, ומכל סיפור כזה אני לומדת גם משהו על עצמי. אין שני סיפורים אישיים שזהים אחד לשני. וככל שיותר אנשים יכבסו את "הכביסה המלוכלכת" מכל הסוגים בחוץ, החברה תהיה יותר פתוחה לטפל במקרים דומים לא בהכחשה והתעלמות, אלא בהבנה וקבלה.

  7. יעל

    גלעד,
    קראתי בעניין רב את מה שכתבת כאן. גם את הראיון הגדול שפורסם עם חנוך בעיתון סוף השבוע לפני ראש השנה.

    הספר הזה קשה לעיכול, אין ספק. אני משערת שאת הריקושטים, דאום יקבל בהמשך ובוודאי מקבל כבר עכשיו. מצד שני, אדם כמו חנוך, כשמוציא לאור ספר כזה, ברור לו שהמים יסערו והכלבים ינבחו והשיירה תעבור, גם תעבור.

    אני אישית מתקשה עם כביסה מלוכלכת בפומבי והמגזר הדתי בכלל יתקשה לבלוע את הצפרדע הזו, אבל איש-איש וחשבון הנפש שלו. אני מאמינה שהקשיים שחנוך חווה בחייו, דומים לקשיים שאנשים רבים חווים בחייהם, בין אם הם שייכים למגזר דתי זה או אחר, בין אם לאו. מאידך, העוצמות שזה מקבל כשחשיפה כזו מתפוצצת בפרצוף של הציונות הדתית, הן כבירות ובלתי הפיכות.

  8. לא, ספר לא חייב להיות חדשני כדי להיות ראוי לפרסום
    עם זאת, חדשנות היא אחד מהמדדים בביקורת ספר.
    בכלל, מעולם לא טענתי שספר אינו ראוי לפרסום. לכל היותר אומר שאני סבור שלא שווה את הטורח בקריאתו

    כך או כך, מסקנתי לגבי הספר הזה קרובה מאד לזו שלך

  9. הלל

    יש קריטריה לכל אחד.
    האם קיים ספר כזה שלא תקראי ?
    אם כן, יופי, הוכחת את טענתי.
    זמן זה אחד המצרכים הנדירים והיקרים, החיים.
    אני מעדיף לנצל אותם,
    וגם לדידך, השאלה יכולה להיות, לא כמו שאת מציגה אותה, אלא האם לקרוא את ספר איקס או את ספר Y.
    עלות אלטרניטיבית קוראים לזה.

  10. משה הירושלמי

    אני זוכר את ח. דאום מימי לימודי בישיבה. מה הבחור רוצה? להרבה אנשים יש קשיים, אך דאום הופך את הקשיים והמצוקות שלו לאידיאולוגיה. בכך הוא מזכיר את אביב גפן. ושלא אובן לא נכון, אני מרשה לו להרגיש הכל ולחשוב הכל ואפילו מאחל לו כל טוב, אבל למה צריך לעשות את זה כך? כמו ילד שרוצה להגיד מילים "לא יפות", אז בסדר, תגיד אותן, תגיד ותגיד עד שייגמר לך הצורך. למה להדפיס את זה?

  11. מאיה

    ראשית, הביקורת של הכותב מעולה.
    שנית, אם אומר כמה מילות ביקורת משל עצמי, חנוך דאום הוא אדם אמיץ שהעז לומר מה שאלפי בחורים דתיים אחרים בחיים לא יעזו לומר וזה מעלה סימני שאלה גדולים מאד על אופי החינוך הדתי.
    בתור אחת שהתחנכה במסגרות דתיות בצעירותי אני מאד מסכימה עם הטענה כי החינוך הדתי רומס את הפרט ואת צרכיו האינדיוידואליים.
    אני גם סבלתי שם וברור לי שהחינוך זקוק לשינוי.
    מצד שני יש גם הרבה דברים חיוביים בחינוך הזה. אני לא רוצה להשמיץ לגמרי.
    אם להיות זהירה אומר שהחברה הדתית כן צריכה לאמץ כמה מהתובנות העולות מהספר ויפה שעה אחת קודם.

  12. איתן

    הספר הזה היה צריך להיכתב. על אף הסגנון השיטחי והלא מתחכם, החזרות הרבות על נושאים (מסיבות שיווקיות או לא)
    והערטול הפומבי שהיה מביך למדיי.
    הוא היה צריך להיכתב בגלל הנגיעה בנקודות רגישות של אנשים ,כמוני, שחוו את אותן חויות במידה כזאת או אחרת בישיבה התיכונית ובתוך ומחוץ לציבור הדתי לאומי.
    (טוב.. לא את כולן..)
    קראתי אותו ברצף לא בגלל שהיה מרתק כל כך. אלא בגלל שנגע בנקודות מאוד רגישות אצלי כבוגר ישיבה תיכונית. בגלל זה אני מקבל את האמירה שהספר מתאים במיוחד לאנשי המגזר
    אני שמח שהיה לו אומץ לכתוב את הספר
    ומצטער על הקלות הבלתי נסבלת שבערטול הפומבי.
    לי היה חשוב באופן אישי לקרוא את הספר הזה
    חושב שמעבר לחסרונות שמניתי לעיל היתרון המרכזי של הספר הזה היה ביכולת שלו לחבר אותי לאותן חויות מלפני כמה עשרות שנים.
    ועוד דבר , אפילו בתחום הכי דוגמטי וקונפורמיסטי כמו דת עדיין ניתן וחשוב למצוא את היצירתיות האישית. ונראה לי שחנוך בהחלט בכיוון הזה ואני מברך אותו שלא יפסיק לחפש ולמצוא את העצמיות היצירתית שלו בעבודת האל כל חייו
    רק שישמור כמה דברים לעצמו ..

  13. אומנם לא סיימתי את הספר. אני עוד בקריאתו. ציפיתי לו יותר מכפי שהוא, אבל ציפיתי כיוון שידעתי שהוא יעביר בי תחושת הבנה שאני לא בהכרח מקבלת מהמגזר אליו שוייכתי. אותו מגזר עליו כותב חנוך. אני מניחה שהוא פתח כאן צוהר להרבה אנשים לבוא לדבר ולא לצבור בפנים. לפני מעט זמן קבע איתי פגישה חניך שלי מבני עקיבא, הוא ניסה להדהים אותי, להוציא אותי מכליי, כשמסר לי ספר על הומואים ולסביות דתיים ואמר לי, מובך כולו, מבוהל מתגובתי שתבוא: "זה אני, גם אני" בחור ישיבה שעומד מול כל העולם הזה ותוהה על קנקנו. אינו יודע מה נכון מתחת רגליו ומה אינו אמת בהלך חייו, עומד, מעורער כולו, חושש לספר את "הבשורה" למכריו ונשאר מופנם, סגור בתוך עצמו ובתוך כותלי הישיבה בה הוא לומד. ממשיך ללמוד את הסוגיות החשובות ומבין שהוא לא שייך, שהוא כנראה נדיר בציבור שלם. הרגשה כזו תובעת ממך מצבים נפשיים קשים. טיפולים וחוסר שייכות שאתה סוחב איתך לאורך כל החיים. אם אפשר ולו במעט, אפילו בכתיבה שאינה מקצועית. מי טען שכל כתיבה חייבת להיות משוייכת לטובה שבספרות? אין אפשרות להוציא לאור כתיבה קלילה, שאינה מחכימה יותר מידי, שמדברת גם אל פשוטי העם? כואב לי שאנחנו נלחמים על חשיפות שכאלה, שאנחנו מתרעמים על אדם שבא לדבר על רגשותי. ירון לונדון, יגיד את שיגיד. תמיד הוא נראה כמו אדם מאופק. חיים פעם אחת. צריך לדעת לשחרר, להרפות. לחיות נכון, להרגיש נכון, להרגיש שייך. והכביסה הזו שיוצאת, מאפשרת לכל פרט לעשות עם עצמו תחושת שייכות או הבנה או הזדהות.
    כעם, כציבור, כמגזר, אנחנו עוברים דואליות ומשברים. מורכבויות שאין לתאר בהמון תחומים. קצת חמלה, הבנה והזדהות, קצת כבוד ורגש בעבור אדם שסוף סוף מעז.
    כוכב אחד קטן. לבד, מעז.
    מגיע לו הכבוד הראוי לו.
    אל תקחו ממנו את זה.

  14. רוחמה

    ראשית המון תודה לחנוך על האומץ ועל הכנות
    לא התענגתי על הספר,מאחר והיה לי קל להזדהות. כאבתי כשקראתי את הספר, כאב של ההבנה כאחת שבה מבית דתי לאומי קפדן מאד ולא מצאה אדם ולו אחד לשוחח ולהעביר את מחשבותי מאחר והם אסורות… ובשל כך הייתי חריגה בתוכה.
    תודה על שמצאתי שותף.
    אם היתה קצת יתר פתיחות סביר להניח שהייתי עדיין בתוך החברה היפה והערכית הזו.
    שנית – לכל מבקרים למינהם חבל מאד על הרדידות ההתעסקות "בשערוריות" שחנוך מעלה צאו מזה הדברים הועלו כי הם שם, וצריך למצוא דרך להתמודד איתם ולא בשיטה הנוצריתשל כפרה באמצעות אמירת פרקי תהילים…
    הספר כתוב בפשטות וזו גדולתו שהוא יכול לגעת בכולם
    הייתי מצפה שדווקא ראשי המגזר יעזרו בו על מנת ולבדוק את עצמם, כביקורת בונה.

  15. לילך

    קראתי ויותר מאשר התרגשתי הבנתי בדיוק למה מתכוון חנוך בכתיבתו בספר זה
    לעיתים כשגדלים כל החיים תחת חינוך דתי, משהו בהעברת הדת מעובר בדרך של פחד ופחות בדרך של אהבה ושמחה גדולה כמו שכיום אני מבינה שכדאי ואז הכל יהיה שלם יותר והרבה פחות כואב.
    ראייתו המפוכחת של חנוך חידדה את ראייתי שלי, אין אמת גדולה יותר מכך שדברים הם לא שחור או לבן ואלהם הגדול רואה את נפשו של האדם ובהכרח איננו שופט את האדם על דברים חיצוניים וקטנים ככ
    האומץ לבוא ולחשוף את נשמתך איננה ברורה אני מעריכה את היכולת לבוא ממקום כזה ולספר את התחושות ברבדים האישיים ביותר.
    ספר אמיתי, אמיץ ונוגע בהרבה עולמות פנימיים

התגובות סגורות.