שומע סיימון וגרפונקל באזניות. מהרהר לי.
פעם חשבתי שמי שכותב יושב והמלים שופעות לו מהמקלדת. ככה זה לפחות היה בסרטים, עם העיתונאים ומכונות הכתיבה שלהם. היו מפשילים את העניבה לאחור, מדליקים את הסיגריה, וכותבים, וכותבים.
ועכשיו אני כותב בעתון. קטן, אבל עיתון. לא עתונאי, ולא מעשן, אבל עיתון זה עיתון. עם הדפים המצהיבים מהר. למדתי שהמלים לא זורמות מעצמן. גם הדמעות לא, אבל זה מסיבות אחרות. הבניה חברתית וסוציאליזציה לתפקידי מגדר, ככה קוראים לזה אצלנו.
החברים שלי בעבודה קוראים לי "המבקר", וכל פעם שאני חושב על משהו הם אומרים – בטח הוא חושב על איזה ספר שיכתוב עליו. ותיזהרו, שלא יכתוב עליכם בבלוג שלו, והם צוחקים. אתי או עלי, לא אוכל לדעת. כולם אנשים מנומסים.
גם מכתבים אני כותב. כמו פעם, ארוכים כאלה עם הרבה מלים ואף אמוטיקון או סתם סמיילי, אמוטיקונים הם לאנאלפביתים, ככה אני חושב.
יפה אתה כותב, אמרה היועצת בתשובה לאימייל ששלחתי לה. כדאי לך לעסוק בזה. טוב, עצה של יועצת זה משהו שצריך לחשוב עליו ברצינות, הלא כן?
התקליט הגיע לשיר שאני הכי אוהב. הכרתי פעם אשה, קראו לה קתי סיימון. לא, זו לא אני היא אמרה כשהוצגה בפני. כולם שואלים. כמה נחמד לעשות קונצרט בשכונה, ושוב אותה בדיחה שנשמרה לנצח.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=vCbOEZ8c8dM&rel=1&w=425&h=355]
(אין לי משהו יותר טוב לומר)