א-שיינע מייסע (על ספרו של יאיר חסדיאל "הרב של הקרקס")

 

השמועות על מותו של הסיפור הקצר מוקדמות, כך מסתבר, ואל מדף הסיפורים העמוס מצטרף ספרו החדש של יאיר חסדיאל "הרב של הקרקס".  אפרים הוא ילד בן שמונה שאמו נפטרה לפני שבועיים. הקרקס האיטלקי הגיע לעיר, ואפרים, כדרכם של ילדים  מבקש שייקחו אותו לקרקס. אך הדוד פינחס, אברך צעיר סובר שיש לשאול שאלת חכם. מה דינו של אבל בקרקס. התשובה מתמהמהת ואפרים מוצא רב אחר שיפסוק לו – הרב של הקרקס. ברוך הרמן, הוא גבאי ישיש ותקיף  של שטיבל הסבור שככחו אז כחו עתה לצאת ולבוא, אך הוא נתקל בהתנגדויות בלתי צפויות. הבן של הרעבע רוצה לשחק כאחד הילדים, ובנו של המהנדס דואג לכבודה של אמו, אשת המהנדס. כל אלו, יחד עם אחרים הם גיבוריו של אוסף הסיפורים  "הרב של הקרקס".
יאיר חסדיאל הוא תושב בני ברק שגדל  וחי בתוך החברה החרדית. הספר זכה בפרס שר המדע התרבות והספורט לספרי ביכורים.
 
לחסדיאל יכולת התבוננות ותיאור פרטים וחוויות. כמו תיאורו הנוגה בדיוקו:

"הבן של הרעבע לא שיחק כדורגל מאז נהיה הבן של הרעבע, וזה היה מזמן, עוד לפני שהוא נולד. בתור הבן של הרעבע היה חבוש כל הטיש בסמוך לאביו, זע בקפוטתו המיוזעת. רוקע בעקבי נעלי השבת שלו ומשקיף בקנאה על הילדים הרגילים הלבושים בבגדי השבת שלהם, כובעי מצחייה קלים לראשיהם והם מנתרים בעליזות בין היציעים כעדת עכברונים שחרחרים לבנבנים ("הבן של הרעבע" עמ' 67).

הרבה מוות יש בספר הזה, והרבה תקווה. גיבוריו מנסים להתמודד בדרכם עם קשיי העולם ותלאותיו.  לפעמים מנצחים בדרכם הנפתלת, לעתים נכשלים ולא פעם נותר הגיבור בין שני העולמות. לא כאן ולא שם.
 

דומני כי היום כבר אין סיבה מיוחדת להתלהב מכך שיש בהוצאות ספרים "רגילות" סיפורים של דתיים. כל הוצאת ספרים המכבדת את עצמה כבר הוציאה לאור בשנים האחרונות ספרים של יוצרים דתיים, דתיים ששנו ופירשו וחילונים לשעבר שראו את האור.
נראה לי שגם קוראים דתיים כבר התישבה דעתם עליהם לאחר שגילו  שישנם מחברים המצליחים לספר על החברה הדתית ואורח חייה בלי לשפוך מררתם בקול גדול, לכתוב "מבפנים" בצורה "אותנטית" בלי ליפול להשמצות ולמטה מזה. אמנם עדיין ישנם חילונים שמופתעים לראות שיש חרדים שיודעים לכתוב בעברית, וגם בבני ברק חיים אנשים בשר ודם. אלא מה –  אחרי שמתעוררים מהחידוש, שכאמור כבר אינו חידוש, נשארים הסיפורים ומתבקשים לדבר בעד עצמם.
סיפוריו של חסדיאל  רגועים, מתונים, לא נושכים. אין כאן סיפור מטלטל וטורד מנוחה, לא תוכלו למצוא פה תובנות עמוקות וחודרות אלא אוסף של התבוננויות, משעשעות לעתים, מעציבות בדרך כלל. בחלק גדול מהסיפורים ביקורת על החברה החרדית ואורחותיה. על העוני הנגרם מבחירה בחיי לימוד תורה, והמחיר שהוא דורש מהילדים החיים בו. ולעומתו על הפגנת עושר באותה חברה ממש ("סרפן חדש"). חסדיאל מספר  על בחירתו של ראש העיר לשמור על שמו הטוב של המנוח על פני בטיחותם של מבנים ושלום הציבור ("רלסים"),  ועושה מין היפוך מתוחכם של הבנית דיני טהרה כמקור משיכה בין איש לאשתו  ("חציצה").  ברוב המקרים מעדיף חסדיאל לרמוז לקורא, אך יותר מדי פעמים קורה שהמסר מוטח בפרצופו של הקורא. כך במעשה  אודות תלמיד הישיבה שבמקום להיטיב מידותיו עוסק בבגדים במידות שונות, חובב בגדים נאים שאינו מצליח לראות חיים עם אשתו ("שמלת כלה"), על רבנית שנמשכת אל החטא, כמעט מאבדת את כבודה וניצלת בזכותה של החוטאת לכאורה ("חציצה"). דידקטיים במיוחד הם הסיפורים "מסיבת הסילבסטר האחרונה"  ו"פריצקעס". מסיבת הסילבסטר האחרונה מספרת על ישו החוזר מן המתים. המעשה פותח בישו המשתומם למראה החוגגים את הסילבסטר, כאילו ביקורת לכאורה על ריקנותם של החילוניים השמחים בחגא זה.  ישו לומד תורה בבני ברק ומוצא נחמה בתורה הקדושה, אך משם הסיפור מדרדר והופך  למסר פשטני במיוחד כשישו, היהודי מנצרת מגלה את האמת ומואס בצביעותם של תלמידי חכמים יראי שמים לכאורה.  "פריצקעס" הסיפור  הפותח בקובץ, אף הוא יערב לחיכם של חילונים. הוא מתאר חבורת צעירים פוחזים המתנכלת לניצול שואה שדעתו השתבשה עליו, כביכול לשם שמיים. אך לא התקררה דעתו של חסדיאל עד שסיים בפתרון "דאוס אקס מאכינה" מוסרני שהזכיר לי פעולות בבני עקיבא על אחדות ישראל.
 
"חוויה ספרותית ולשונית מענגת" אמרו השופטים שזיכו את חסדיאל בפרס שר המדע התרבות והספורט לספר הביכורים. ואכן, שפתו של חסדיאל אינה רזה והוא שוזר בתוך סיפוריו אסוציאציות, חלקי משפטים תיאורים ודימויים השאובים מעולם המקורות הדתי. לעתים יהא זה ציטוט כמו בחנות החיות בה היו "עוף כנף למינהו" ו"ארנבות ושפנים ואוגרים, עקודים נקודים וטלואים" (עמ' 40). לא הכול נשאב מהעולם היהודי. ראו למשל  "לאחר נישואיו ניסה אביה את כוחו בטווית כל מיני עסקים לפרנסת המשפחה, אבל אלו נפרמו במהירות כנעלי מתים". (עמ' 39)  נוצרים מלבישים את מתיהם בנעליים העשויות לשם כך. מתי ישראל אין להם אלא תכריכים לבנים לגופם.
 
לי נראה ששופטי הפרס הנכבדים, נשבו בקסם הנוצץ של הטקסט עתיר ההתייחסויות למקורות שלא שייכים לגירסא דינקותא שלהם. הם התלהבו לגלות מישהו שלא שייך לחברות הסופרים מ"צעירי תל אביב" והסתנוורו.  נכון, לפעמים יש חידוש משעשע כמו תיאורו את המפטפטים בבית הכנסת המושתקים בגערה וחוזרים לסורם – "שכידוע איסורי ההפסק גזירה שאין הדיבור יכול לעמוד בה" (עמ' 48) או כמו "עגבנייה אדומה שלא עלה עליה עול היתר המכירה הציוני". (עמ' 44) אך  לי נראה  שחסדיאל הפריז, וחלק מהמקורות המשוקעים בכתיבתו נראים כאילו אמר לעצמו במקרה הכינותי מראש כמה שנינות ו"ויצים", הבה ואמצא מקום להניחם, בטרם יסתיים זה הספר הקצר – והעומס הזה הופך מעיק. אגב, פה ושם מתגנבת מלה עכשווית לתוך רצף של אסוציאציות מקראיות משנאיות, וחורקת בשיניו של הקורא כאבן נטושה בנזיד עדשים שלא נבררו די הצורך.
חסדיאל מתיחס אל המקורות כזרם של אסוציאציות. הקשר למקורות הוא קישוט, לא מבנה עומק. ראו כיצד חסדיאל משתמש במבנה סיפורי מוכר, כמו ההשוואה בין יעקב אבינו השולח את בניו לשבור שבר במצריים לבין האם השולחת את ילדיה לקנות ירקות כשרים בשמיטה. "כל יום הייתה אמא של גבי משלחת אותה עם אחיה כדי לשבור להם כמה עגבניות וכמה מלפפונים ואולי גם פלפל אחד, נותנת בידיהם סלי חורי וכסף משנה, והם היו מטפסים אל חנות השמיטה וחוזרים ממנה שוב עם מלפפונים בלבד ומורידים את שיבתה ביגון שאולה" (עמ' 44). ההשוואה משעשעת במידה, אך לא מעבר לזה. הוא אינו משוחח עם היסודות התרבותיים הדתיים כמקור השראה עמוק, או מנסה להתמודד עם מיתוסים מקראיים בדרך פרשנית חדשה.
למרבה הצער עגנון הוא לא, ואפילו לא הרב סבתו, ורצף של אסוציאציות  ציטוטים ודימויים הוא כפרפראות ללא ארוחה של ממש. באוסף "הרב של הקרקס" הסיפורים מתקשים לשאת על גבם השחוח את עומס ההתחכמויות המילוליות, ואוסף האזכורים אינו מצליח ליצור לסיפורים עומק הראוי להתכבד בו.

 

מתפרסם היום במוסף "שבת" של מקור ראשון