שמן קדוש או כדור אנטיביוטיקה?

"ילד ממישיגן לקה בבלסטומה של הרשתית, גידול ממאיר בעין. רופאיו ביקשו מן ההורים רשות להסיר את העין כדי למנוע התפתחות גרורות. הוריו נמלטו מן מהמדינה, סמוכים ובטוחים כי אם יעבור את הניתוח הוא יתגלגל, כל פעם מחדש, בתוך גוף לא שלם." ( עמ' 250)

ליאה, בתם של פליטים מלאוס, בני העם המונגי שברחו לארצות הברית, חולה מאד. הוריה אינם מסוגלים להבין את דברי הצוות הרפואי, ולהעניק לה את הטיפול הראוי. מחלתה מסתבכת וכתוצאה מזיהום, תפקודי המוח שלה נפגעים באופן חסר תקנה.
הסיפור טרגי, מאחר שכל המעורבים בטיפול בילדה היו מלאי רצון טוב וביקשו רק את טובתה.  אן פדימן בספרה  "כשהשד מחזיק אותך ואתה נופל" מספרת על המונגים, על הרפואה המערבית ועל הכשלים שבקשר שביניהם. פערי תרבויות, כך קוראים לזה. מלה נאה המתארת מצד אחד פליטים שאינם מבינים את התרבות שאליה גלו, וסבורים שרופאים מבקשים להמית את קרוביהם ולאכול את אבריהם הפנימיים, לעומת רופאים החושבים שהורי התינוקות הם פרימיטיבים שלא מוטרדים כלל מהסכנות אליהם הם חושפים את ילדיהם המסכנים.
פדימן נטלה מקרה אחד של ילדה אחת קטנה ומלווה שלב אחרי שלב את הסיפור הטרגי, תוך שהיא מנסה ברגישות ובאמפטיה להבין את עולמם הפנימי המורכב של כל המעורבים. בין הפרקים המתארים את המחלה והטיפול בה, שוזרת פדימן פרקים מההיסטוריה הקרובה של העם המונגי, שחלק ניכר מבנין הושמד בשל מלחמה לא להם, סכסוך בין מעצמות מימי "המלחמה הקרה". (שהיתה קרה באירופה, אבל באסיה נשפך דם כמים, אלה שעזרו לארצות הברית ואלה שהתנגדו לה, כולם עלו בעשן הנפלא"ם).

לעתים נוטה פדימן לרומנטיזצית יתר של המונגים, ובהכללות על העם המונגי כולו, שאני מניח שיש בו טובים ורעים, נחמדים יותר או פחות כמו בכל אוכלוסיה. היא מתארת אותו כמעין "פרא אציל" שמחובר לטבע בהרמוניה מושלמת, אומלל שמקור חייו נגדע והוא הושלך אל חיי העוני בפרבר אמריקאי.
פדימן אינה מעבירה את  "מוסר ההשכל" מהסיפור לקוראיה ומשאירה אותם לחשוב. אכן,  יש צורך רב  ברגישות תרבותית כדי לתרום לאפקטיביות של טיפול, ועל צוות רפואי להיות מודעים לדרך בה תופסים מטופליהם את העולם, ולא רק את המינון הנדרש.
אך  מה חובתם של אלה שנקלטים כפליטים, אם יש כזו? עד כמה אפשר לצפות אחריות לפליטים מהחברה האמריקאית המתנכרת לבניה ושולחת אותם לישון בקרטונים ללא ביטוח רפואי? מצד שני, יש לזכור – להרפתקאותיה הצבאיות של ארצות הברית במזרח אסיה יש חלק משמעותי בטרגדיה שפקדה את העם המונגי.

פדימן אינה מציגה כאן כתב אישום נגד הרפואה המערבית וערכיה. רבים מהרופאים שנכשלו בניסיונם לטפל בליאה הקטנה,, עשו זאת מתוך רצון כן ואמיתי להושיע אותה. לא מדובר ברופאים רודפי בצע שדחו טיפול מפליט רעב, אלא באנשים שמטעמים אידיאולוגיים עוסקים במקצועות רפואיים שאינם עתירי הכנסה באופן יחסי. פדימן גם לא מדרדרת לרומנטיזציה ניו אייג'ית, למרות הסימפטיה המופגנת שלה למונגים ולתפישת העולם ההוליסטית שלהם, היא לא שוכחת כי בסופו של דבר, מנקודת מבטה לפחות עדיף כדור אנטיביוטיקה על פני שמן קדוש של שמאן.

"פעם, לפני כמה שנים, כאשר תפשתי את המונגים בצורה רומנטית יותר (אף כי התפעלתי מהם פחות) מאשר היום, שוחחתי בועידה רפואית עם אפידמיולוגית ממינסוטה. הואיל וידעתי שהיא עבדה עם המונגים, התחלתי לקונן על חוסר הרגישות של הרפואה המערבית. האפידמיולוגית נעצה בי מבט נוקב. "הרפואה המערבית מצילה חיים", היא אמרה. אה. כן. כל התפישה הקרה, הליניארית, הקרטזיאנית, הלא-מונגית הזאת היא שהצילה את אבי מסרטן במעי הגס, את בעלי ואותי מעקרות, ואולי היתה מצילה את ליאה מזק מוחי לו היתה בולעת את התרופות נוגדות הפרכוסים כבר מהתחלה" (עמ' 262)

אני מצאתי עצמי מהרהר במקומו של קורא דתי נוכח ספר שכזה. אכן,על פי היהדות פיקוח נפש דוחה הכל. רוצה לומר, אין פרקטיקה רפואית הידועה כיעילה שתיאסר מחמת הפרת דיני כשרות או הלכות אחרות. עם זאת, חיי היום יום של הרפואה כוללים לא מעט התנגשויות בין ערכים. אמנם אוכלוסיה חרדית ידועה בקשרים הענפים שיוצרים מוסדות חברתיים עם מוסדות רפואיים, אך ראו למשל את הקושי שיש בהסברה בחברה החרדית אודות סרטן השד, מחלה התוקפת אשה אחת משמונה. סרטן בשד היא מחלה שהסברה וגילוי מוקדם יכולים לסייע רבות בטיפול בה. אלא מה –  המלה "סרטן" היא כמעט טאבו בחברה החרדית, והיא מכונה "המחלה הנוראה". הוסיפו לכך את העובדה שציון אבר בגופה של האשה, ובמיוחד אבר נשי, הוא רעיון שיחריד כמעט כל מחנך חרדי ותבינו מדוע יש בעיה.
ספרה החשוב של פדימן משאיר את הקוראים עם השאלות. מה חשוב יותר, הנשמה או החיים. מה הם חיים שראוי לחיותם, ואלו הם הדברים שראוי למות בשבילם, או בגללם.

 

יתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה" בסוף השבוע