פורים
תכתוב משהו פורימי, היא אמרה. הגליון הבא יופיע בפורים ממש. איכשהו נראה לי שתכניתי המקורית, לכתוב על לקויי למידה ועברינות נוער לא ממש תשתלב בקונספציה הפורימית. מילא, יחכה לשבוע הבא. אולי לגליון פסח.
אני לא אוהב את פורים, זאת האמת. מאז ילדותי לא אהבתי את ה"אוירה הפורימית". כי מה היתה זו, אחת משתיים. או הלצות עבשות – בדיחות של זקנים. (זקנים באותה עת נחשבו בעיני כל אלה שעברו את הגיל המופלג 35 ), או מה שיותר גרוע, מין רצון כזה לכבוש ולמשמע כל גילוי של שמחה אמיתית, ולכנות אותו ליצנות. שלא לומר ליצנות דעבודה זרה. ומהי ליצנות של עבודה זרה, לא הבנתי. משהו כמו "זאוס, בעל זבוב, ועשתורת נפגשים במטוס. פתאום אומר בעל זבוב.." . ליצנות היתה לחקות את המורה שלך באופן מוצלח ועוקצני, שמחה אמיתית היתה לעשות את זה באופן מגושם וחביב ככה שגם הוא ישמח על עדת תלמידיו המעריצים אותו לפחות, ויסבור שבעיניהם הוא שילוב של המורה מ"ללכת שבי אחריו", יחד עם בודהה, ועם המורה המוצלח ההוא שקראו על שמו את "גבעת המורה". (שופטים ז' א' – מה היה קשה לרש"י בפירושו?)
אחר כך הגעתי לישיבה, שם פורים היה כפורים. מין חדוד שלא אדע מי המציא אותו, שהפך את פורים על יתרונותיו היחסיים ואש הקפצונים (אז עוד לא היו נפצים) למין דכאון עונתי מהול ביין זול שאחרים שתו. יום כזה בו צריך לשוב בתשובה, ולחשוב על המשמעויות הנשגבות של פורים יחד עם קצת סיגריות מסריחות במיוחד, כי בפורים מותר.
והיו כמובן את הליצנים שהוציאו מהדורות של גמרא עם בדיחות בפנים. קורע, ממש קורע. רבי זירא מת מצחוק.
ביקורת
בענין הביקורות הספרותיות, זו מחלוקת ישנה. למי מותר ולמי אסור לכתוב ביקורות ספרות. נכון, אני לא אכתוב ביקורת על ספר שעוסק בתיאוריות של הספרות, וגם לא אתעמק במחקרים בהיסטוריה של הים התיכון. אלא מה – אני סבור שספרים נועדו לאנשים, ולא רק לחוקרי ספרות.כתבתי פעם טור שנקרא "קראתי ספר" בו הייתה הגשה של ספר לקורא שרוצה לדעת במה מדובר. עכשיו הלכתי קצת קדימה ואני מנסה לפתוח בו דיון על תוכן הספר, ולנסח אמירה משמעותית. הדרישה שאני דורש מעצמי, ומנסה לעמוד בה, היא לקרוא את כל הספר, ולתת לקורא הביקורת שלי נקודת מבט אחת, של איש אחד שכותרת הטור שלו היא "ספר חברה תרבות".
אני מנסה לא להיות מאולץ כמו לאור, שגם ספר בישול הופך אצלו לדיון בעוולות הכיבוש וההחמצה, ואין לי יומרות כמו של גלסנר להגיד משהו חשוב על הספרות העברית.
אותי מעניין הקונטקסט הכללי, יותר מזה האישי פנימי ואפילו הבינאישי במיקרו. לכן אני כל כך אוהב אנתרופולוגיה ומרגיש בה בנוח. יש אמירות חשובות משלי, יכול להיות. לפעמים אני קורא ביקורות של אחרים וחושב לעצמי שכתבתי לא רע בכלל, האמת. כמה חבל שיש כל כך מעט קוראים.
האם זו המשמעות הנכונה של הספר? האם אני מחמיץ את העיקר ועוסק בטפל, שלא לומר בתפל?
לא יודע. אני מרשה לעצמי לא לשאת באחריות הכוללת לגורל הספרות העברית, והספרות בכלל.
מלון
הייתי השבוע בבית מלון באילת, עניני עבודה לקחו אותי לשם. אני לא אוהב בתי מלון, איני מרגיש בנוח לשבת בטל כשמסביבי עשרות אנשים בשכר מינימום המשרתים אותי ויודעים שהלקוח תמיד צודק.
ישבתי ליד הבריכה, קראתי ספר שנון ומצחיק בצלם של דקלים שגדלו במקום אחר ונשתלו כאן בנסיון ליצור מין מראה של לגונה כחולה.
"פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" קרא לזה ג'יימסון. שמעתי שיצאה מהדורה שניה מתוקנת.
שיר
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=doYNBHE8Yes&hl=en&w=425&h=355]
אל תתייאש (למרות שיש המון סיבות)
אבל, אני קוראת כבר הרבה זמן את הבלוג ואת הטור שלך בהצופה, ואני חייבת להגיד שאני מוצאת אותם משמעותיים ביותר.
לגבי התפוצה- אני באמת לא יודעת כמה קוראים את "הצופה", אבל בעיניי חשוב מאוד הקול השונה שאתה משמיע שם, ואני יודעת שלא רק לי.
בתור דתיה (לא) טובה ירושלים, שמתחבטת בעצמה בסוגיות סוציולוגית למיניהן, וביכולת לקיים דתיות מודרנית באמת, אני יכולה להגיד שהידיעה שיש אנשים כמוך ,המצליחים לקיים זהות מורכבת כזאת, והמעלים סוגיות שבוערות בי, מנחמת ביותר.
תודה!
ופורים- ננשום עמוק והוא יעבור.
וחן חן
אהבנו