יום ששי. מתכוננים לשבת. כל השבוע לא רכבתי, לא הרגשתי טוב. בבקר פגשתי את גיסי ואת השלדה החדשה שקנה לאופניים שלו. ועוד שעה וחצי שבת
הסתכלתי על האופניים, הם עלי, אמרתי – עד כאן.
התלבשתי מהר
יצאתי
חצי שעה ככה, לא טיול ארוך
שתי עליות
שתי ירידות
ששה קילומטרים, זה הכל – רק בשביל להזכר.
סבבה
ואתם יודעים מה? בשלשה חדשים האחרונים המועצה עבדה ממש קשה. העליות קצת פחות תלולות עכשיו.
———-
בשבת קראתי עוד בספר. הם אומרים להציב מטרות. כי יעדים כלליים זה לא טוב
מה לעשות, זה מה שיש לי
אני רוצה להיות מסוגל לרכב מאה קילומטר רצוף, עוד השנה
ומאתיים בשנה הבאה
איך אגיע לזה? אין לי מושג. כל תכניות האימונים שמציעים שם, לא רלבנטיות. לי יש את ההרים והגבעות שלי, אין תפריט לבחירה
אסע כל שבוע כמה שעות, מקווה שמזה אגיע לאן שארצה להגיע
ומתברר שסתם צחקנו שנים על אבי טולדנו. ההרים באמת גבוהים יותר בדרך חזרה
100 ק"מ זה בכלל לא נורא. פשוט עולים על האופניים בשש בבוקר, ויורדים בערך ארבע שעות אח"כ. 200 ק"מ זה אותו דבר, רק שיורדים מהאופניים קצת אחרי שתיים אחה"צ. לרכב 300 ק"מ עוד לא ניסיתי, אבל נדמה לי שגם כאן ההבדל הוא רק בשעה שבה חוזרים הביתה.
אלא אם יש באמצע את האלפ ד'וז, הבעיה העיקרית היא פסיכולוגית. חבל לבזבז את הזמן בלקרוא ספרים על רכיבה, כשאפשר באותו זמן לרכב. חבל גם להסתכל בקילומטרז' בזמן הרכיבה. עדיף לסובב רגליים כמה שעות (4-5, אם אפשר), ולהסתכל בתוצאות בבית. אל תגביל את עצמך בזמן. צא מוקדם בבוקר שבת או שישי, בהנחה שתחזור כשימאס. אל תקבע סיבוב קצר מראש — תכנן מסלול ארוך ככל האפשר, ובמקרה הגרוע ביותר תסתובב באמצע ותחזור. שמור על קצב קבוע ככל הניתן, ואל תרשה לעצמך לרדת מהאוכף. אם נהיה קשה מדי, תוריד הילוך, אבל אל תרד מהאוכף בשום פנים ואופן, לפחות לא עד שנגמרים המים, ואז אפשר לעצור למלא בברז בתחנת דלק (הטעם קצת מגעיל, אבל לא נורא), תסתכל קצת על הנוף, תנופף לשלום לרוכב ממול, ותמשיך…
אל תדאג ל"אימון". זה יבוא אחר כך. בנתיים פשוט חשוב לשבת באוכף די זמן. אם אתה מתעקש, נסה לשמור על 90 סיבובי רגליים לדקה לפחות, ודופק 80% מהמקסימלי. שלושה חודשים כאלו, ופתאום תגלה שהגעת אל ה-100 המובטחים.
יש את כל עמק האלה, במרחק 20 דקות נסיעה, והוא מישורי מאין כמוהו, ועכשיו זה בדיוק הזמן לרכב בו, כשהכל עוד ירוק.