וההרים עוד בוערים באש זריחות – על הספר שדות אדומים עד תל חי – חיי בנימין מונטר

"דמותו של מונטר אבדה, כוסתה במעטה השִׁכחה. פועלו ותרומתו הייחודית השתכחו, ואולי גם בזמנו לא היה הכול ידוע. בספר הזה ביקשתי לחשוף את חייו ולגאול אותו מאלמוניותו. שנות חייו בארץ, אירועי חייו ומותו מושתתים על אותם יסודות שהופכים אדם לסמל הראוי להישמר בזיכרון ההיסטורי (עמ' 32).

את הסיפור הזה מתחילים מהסוף. ביום שני בבקר, י"א באדר שנת תר"פ (1 במארס 1920), הגיעו לתל חי המבודדת כמאל אפנדי ואיתו קבוצת בדואים חמושה באקדחים וברובים. הם דרשו להיכנס באמתלה שהם מחפשים אחרי חיילים צרפתים המתחבאים בתל חי. הרשות ניתנה להם. אנשיו של כמאל אפנדי החליטו להחרים את נשקם של מגיני תל חי. נורתה ירייה, והחל קרב. בקרב נהרג יוסף טרומפלדור, שהיה לאגדה. טרומפלדור הפך לסמל, ותל חי הפכה למיתוס. שמו של טרומפלדור נישא בפי כל, שירים הושרו אודותיו, והוא שימש מופת לדורות אך שמותיהם של חבריו לנשק, נעלמו בצלו של הגיבור הגדול. יומיים לפני י"א באדר נהרגו שניאור שפושניק ואהרן שר, ובקרב י"א באדר נפלו עוד  חמשה לוחמים ולוחמות – דבורה דרכלר, זאב שרף, שרה צ'יז'יק, יעקב טוקר, ובנימין מונטר.
שבעים וחמש שנים אחר כך, החליטה תמר אגמון לצאת למסע בעקבות בנימין מונטר –  אחי אמה שאת שמו שמעה אך אותו לא הכירה מעולם.
אגמון עיינה בארכיונים מאותה תקופה, מצאה מסמכים ונפגשה עם בניהם של חבריו מאותה תקופה. היא סיירה במקומות בהם חי – היא נסעה ללודז' ועיינה שם במסמכי הקהילה היהודית ובארכיונים עירוניים וממשלתיים. היא מתארת באריכות את חייו הקצרים, ואוספת לסיפור חייו עוד ועוד פרטים: חיים קשים תחת השלטון העות'מני המתפורר. מאסר, חיים בירושלים ב"קבוצת ירקות" (קבוצה שנסתה לעסוק בחקלאות בתוך ירושלים וגידלה ירקות) ברוחמה, רחובות, חולדה ומטולה.
אגמון מנסה לתאר לנו את עולמו הרוחני והאידיאולוגי של מונטר. מונטר, שהושפע מתורתו של א"ד גורדון היה צמחוני ופציפיסט. בזמן הויכוח שפילג את הישוב – האם להצטרף ל"גדוד העברי" ולהלחם, או להעדיף עבודת אדמה בארץ ישראל, היה מונטר בין המתנגדים לגיוס. אגמון מספרת לנו כי מונטר היה אדם מורכב. אידיאולוג, אך לא פשטן חד ממדי. כך כתב לאחותו, שבוע לפני מותו:

היה זה בימי משפט בייליס. המשפט האנטישמי הגדול גירש אותי הרחק מסינר אימי. גירש אותי אל ארץ רחוקה ובטלטול רציני וחמור, חשף לפני את עתידי כבן לעם היהודי. ומאז ואילך […] גורלי הופקד בידיי. חתמתי על תפקידי כלוחם בלב מר, אך ברצון נחוש. אני נאמן לשבועה שנשבעתי בנפשי להיות לוחם שמתגבר על פחדיו ולא אתכחש לה…

את הסיפור שבו פתחתי אפשר כמובן גם לספר אחרת –  בנימין מונטר נולד בשנת 1894 בלודז' שבפולין, עלה לארץ כדי לחיות כעובד אדמה. מונטר היה צמחוני ופציפיסט. מדבריו "העבודה היא הגורם החשוב ביותר לשלום העולם, והיא נושאת בתוכה את הגרעינים הבריאים לגאולה האנושית. היתרבות העובדים מחלישה ומפחיתה את מספר השואפים לדם"(עמ' 199). שבע שנים  לאחר שעלה לארץ, למרות עקרונותיו הפציפיסטים –  נענה לקריאת יוסף טרומפלדור ויצא עם חבריו לעזרת הישוב תל חי, שם מצא את מותו.
בספרה המרתק מנסה תמר אגמון לנוע בין הקטבים. הקוטב האישי, בנימין מונטר האדם, הדוד שהלך ולא ישוב עוד לעולם, והקוטב הציבורי – בנימין מונטר כשם על מצבה – הלוחם והחולם – זה שבמותו ציווה לנו את החיים.
כבר באותם ימים רחוקים, היה מי שביקש למחות על הפער בין דמותו של האדם והחבר, לדמות גיבור המוזכר במיתוס הלאומי הקולקטיבי. וכך למשל כתב ביומנו  ידיד נפשו של מונטר – נתן חפשי:

"הקבוצה החליטה לנטוע כאן חורשה קטנה לזכר חללי תל-חי. הודעתיה כי אנחנו חברי מונטר הקרובים רוצים לנטוע נטיעה מיוחדת על שמו. לא הבינו או לא יכלו להבין: "למה להבדיל"? רצונם לכללהו בין הגבורים הלאומיים – ואנו את מונטר האדם, האדם הכללי, לא היהודי הלאומי, אנו מבכים, אחינו הקרוב הוא" (עמ' 370).

תמר אגמון אינה שייכת להיסטוריונים החדשים המנסים בכל כוחם לנפץ מיתוסים ולערער אמונות מקובלות. היא לא מבקשת להוכיח שמונטר היה תמים שיצא לקרב לאחר שדעתו הוסחה על ידי מנהיגים ערמומיים. לא ולא. אגמון מנסה לתאר את האדם שיצר את התקופה, להראות מיקרו-היסטוריה,  את הביוגרפיה האישית שרקמה את המאורעות.
אגמון מספרת לנו כי בקיבוץ חולדה ניצבת אנדרטה המוקדשת לזכרו של אפרים צ'יז'יק שנהרג בהגנה על קיבוץ חולדה במאורעות תרפ"ט, ולזכרם של לוחמי תל חי. באנדרטה שנקראת "העבודה וההגנה" מפוסלים דמויותיהן של אפרים צ'יז'יק, אחותו – שרה צ'יז'יק שנפלה בתל חי, ובנימין מונטר שנהרג בעודו מנסה להגן עליה בגופו. לאחר שנים, אומרת היא, נשתכח שמו של מונטר ורבים סבורים שהגבר הנוסף בפסל הוא "השומר האלמוני". דמות ארכיטיפית המייצגת את התקופה. בעדויות המגובות במסמכים מאותה תקופה תמר אגמון קוראת, אולי זועקת – אין זו "דמות", זהו בנימין מונטר, דודי עצמי ובשרי. איש שהיה ואיננו עוד.

"שדות אדומים" הוא ספר עב כרס, אך אינו ספר היסטורי יבש ומלא הערות שוליים מלומדות. הספר נעים לקריאה והקורא לא חש שהוא טובע בים הפרטים הקטנים. תמר אגמון מצליחה להחיות לפנינו, ולו לרגע את דמותו של אדם אחד, עולם מלא – הבחור הצעיר, בנימין מונטר.

שדות אדומים עד תל חי – חיי בנימין מונטר, תמר אגמון, הוצאת כרמל, 2007, תשס"ז, 480 עמ', 94 ₪

יתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בגליון יום העצמאות של "הצופה".