שפה מחשבה ומציאות כשרות – רשימת ספרים לשבוע הספר העברי 2008

 

 

שבוע הספר העברי חוזר. בחוצות הערים דוכנים ועליהם רבבות רבבות של ספרים. כמנהג העולם, הכנתי רשימת המלצות לשבוע הספר, אותה – יש לקוות, תטמנו בצקלונכם בצאתכם אל היריד.
אפתח בספר שעל הכתוב בו בוודאי שמעתם לא פעם, למרות שיש להניח שלא קראתם אותו. שמו: "שפה מחשבה, מציאות". "לאסקימואים יש שלושים מלים לתיאור שלג" – מאחורי האמירה הזו, שמרוב ציטוטים כבר הפכה שכבר כמעט לקלישאה, ניצב הטיעון לפיו  השפה בה משתמשים חברי תרבות מסוימת קובעת להם את הדרך בה הם תופסים את העולם. את הטענה הזו,  המכונה "היפותזת ספיר-וורף" ניסחו לראשונה בנג'מין לי וורף (1897-1941), ומורהו אדוארד ספיר (1884-1939). בספר "שפה מחשבה מציאות" נאספו מאמרים שכתב בנג'מין לי וורף. "היפותיזת ספיר וורף" הפכה לחלק מהדרך בה בני תרבות המערב חושבים על תרבותם שלהם,  ועל תרבויות אחרות. וורף, בן תקופתו של חלוץ האנתרופולוגיה התרבותית פרנץ בועז, היה מהראשונים שניסו לטעון שה"פרימיטיבים" אינם כה פרימיטיבים כפי שהיה נהוג לחשוב, ותרבותם אינה "נחותה" במובן כלשהו מזו של בני המערב. רעיון זה, שהיום נחשב למושכל ראשון בחקר תרבויות, היה חדשני לזמנו. היו שגזרו ממנו יחסיות תרבותית מוחלטת, אחרים טענו שהוא מציג "דטרמיניזם לשוני" שאינו ער ליכולת של דוברי השפה לגזור ממנה מבנים לשוניים ומחשבות שלא היו לפניהם. וורף, רעיונותיו והרעיונות שנגזרו מהם, עדיין שנויים במחלוקת, אך הם תרמו רבות לחשיבה אודות לשון מחשבה ותרבות והקשר שביניהם. את מאמריו של וורף כדאי לקרוא, וכפי שנכתב במבוא המצוין לספר – 

"טיבם של רעיונות גדולים שהם יוצאים על פי רוב לחלוטין משליטתם של אלה שהגו אותם: הם קונים לעצמם בכל פעם הקשר חדש, הופכים בסיס לוויכוחים חדשים ולהתנגדויות חדשות, ואף משנים את פני ההיסטוריה – אך על פי רוב עושים זאת ללא כל בקשת אישור מיוצריהם הראשוניים, ועל פי רוב גם ללא הכרת תודה להם (אך, מן העבר השני – ללא הטחת אשמה בהם). ובכל זאת, הם נוכחים בתרבות שלנו באופן כה אינהרנטי, לטוב ולרע, עד כי נדמה שהם בבחינת "המובן מאליו", כי היו מאז ומעולם, וכי מעולם לא היה מי שהגה אותם לראשונה" (עמ' 8)

  
 

דרך אחרת להתבונן בשפה ובמציאות מציע הספר המופלא "צל הימים" בוריס ויאן. (1920-1959). "צל הימים", הטוב והמפורסם בספריו של ויאן נכתב ב-1947, ראה אור בעברית ב-1987, ולאחר מספר שנים אזל.  לאחרונה הוא נדפס מחדש, במהדורה מצולמת, לספר מצורפת אחרית-דבר מאת ז'אק באנס.
קולן וכלואה, גיבוריו של סיפור האהבה הטראגי, חיים בעולם דמיוני שחוקיו שונים מאלה שלנו. הם חיים בעולם עירוני, גרים בדירה בפאריס, והמציאות לכאורה אותה מציאות.  אך בעולם של "צל הימים" החוקיות שונה, מבנה העומק הוא השפה, והיא זו שמכתיבה את המציאות הפיזית. אצל ויאן מטאפורות ודימויים לובשים צורה – כך למשל אשה המחליקה על הקרח, שהשלימה ריחוף  חסידה נפלא, מטילה ביצה המתנפצת אל הקרח. כשיש אהבה באויר, הוא הופך חם, כשהצרות מתרגשות ובאות לעולם, האטמוספרה הופכת צורבת, וקרני השמש נוזלות על הרצפה, ניקוות לשלוליות עצובות. לחפצים הגיון משלהם. כדי לייבש מגבת, זורים עליה מלח גס, שיספוג את המים. עניבות מתהדקות בערמומיות בעת שמנסים לקשור אותן. באגרטל מונחים פרחי מימוזה דמוית שרוך, שהם "הכלאה של מימוזה כדורית עם רצועות של שוש שחור שקונים אצל הרוכל ביציאה מבית הספר". ב"צל הימים" חפצים מאמצים תכונות שאינן שייכות להם. שמשה שבורה מתחילה לצמוח, וכשסוליות הנעליים נשחקות משקים אותן בדשן כדי שהעור יצמח מחדש. גאוניותו של הספר היא ביכולת למתוח את גבולות המציאות המוכרת, לעולם שבו חיים ומוות בידי הלשון- פשוטו כמשמעו. 

 

מבוריס ויאן וספרו המופלא נעבור לצרפתי אחר, בן זמננו – הסוציולוג והוגה הדעות פייר בורדייה (1930-2002). בורדייה נחשב לאחד מהסוציולוגים הבולטים והמשפיעים בעולם. הוא עסק לא מעט בשאלת השעתוק החברתי ויחסי הכוח בחברה. כך, למשל, טען בורדייה כי אדם רוכש בתהליך החיברות שלו, במשפחה, בבית הספר ובקרב הקבוצה החברתית שהוא חי, דפוסי התנהגות שהופכים להיות לא מודעים ומוטבעים בתוך ההתנהגות הגופנית שלו. בורדייה כינה זאת "הביטוס" (מהמלה – "הביטאט" – סביבת מחייה), וטען שלחברי מעמד מסוים תהיה נטייה להעדיף את אלו שה"הביטוס" שלהם דומה. הוא דיבר על "שדה" – "שדה הנו מרחב מתובנת, זירה של כוח – יש בו שולטים ונשלטים, יש בו יחסים מתמידים, מתמשכים, של חוסר שוויון ששוררים בתוך המרחב הזה – שהוא גם שדה קרב לשימור או לשינוי יחסי הכוחות הללו" ("על הטלוויזיה", עמ' 45). השדה הוא זירה למאבקי כח בין השולטים בו לבין גורמים חדשים הקוראים עליהן תגר. "בתוך עולם זה משתמש כל גורם, בהתחרותו באחרים, בכוח (היחסי) שיש בידו ואשר מגדיר את מעמדו בתוך השדה, וכפועל יוצא את האסטרטגיות שינקוט". בורדייה  דיבר על "הון תרבותי" – "הון כלכלי" – "הון חברתי" ועל הדרך בה חברי המעמד הגבוה מסוגלים להמיר סוג הון אחד לאחר ולשמור על מקומם בחברה.
בין ספריו של בורדייה –  "ההיבדלות" (1979), "החוש המעשי" (1980), "הומו אקדמיקוס" (1984), "אצולת המדינה" (1989), "כללי האמנות" (1992), "התבוננויות פסקליאניות" (1997) ו"השליטה הגברית" (1998). בעברית ראו אור ספריו "על הטלוויזיה" (בבל 1999 ) ו"שאלות בסוציולוגיה" (רסלינג 2005), לאחרונה תורגמו שני ספרים נוספים  –  "השליטה הגברית" (רסלינג 2007), ו" סקיצה לאנליזה עצמית" (הקיבוץ המאוחד, 2007).   
מדוע יסכימו הנשלטים לשמר את סדר הענינים בחברה המשאיר אותם בעמדת כח נחותה? הסוציולוג מקס וובר דן בכך בניתוחיו הקלאסיים אודות מקורות הסמכות, קרל מרקס טען ל"תודעה כוזבת" המשומרת על ידי מוסדות אידיאולוגיים. בורדייה, באמצעות מושג ה"אלימות הסימבולית" וה"הביטוס" (שהוזכר קודם) טוען כי הסיבה לכך טמונה בחינוך והפנמה של מנגנוני השליטה הללו עמוק בתוך הגוף.  בספר "השליטה הגברית" הוא בוחן את השאלה העקרונית דרך עיון ביחסי הכוחות המגדריים בחברה.   
"סקיצה לאנליזה עצמית" הוא ספרו האחרון של בורדייה, וראה אור ב2002 זמן קצר לפני מותו.  בורדייה שטען לצורך ברפלקסיה של הסוציולוגיה לגבי עצמה, מיישם את התיאוריה לגבי הסוציולוגיה שלו. "זו אינה אוטוביוגרפיה" הוא אומר (ורומז לציורו המפורסם של מגריט "בגידת הדימויים")."באמצי את נקודת המבט של האנליטיקן, אני מתחייב (ומרשה לעצמי) להתמקד בכל המאפיינים הרלוונטיים לנקודת המבט של הסוציולוגיה, כלומר באלה הנחוצים להסבר ולהבנה הסוציולוגיים, ובאלה בלבד. אך בשונה משניתן לחשוש, לא זו בלבד שאינני מבקש לייצר באופן זה אפקט של סגירות, תוך כפייה של פרשנותי; אדרבה, כוונתי להעמיד התנסות זו, המנוסחת בכנות הרבה ביותר האפשרית, לעימות ביקורתי, כביכול מדובר בכל אובייקט אחר." (עמ' 27). בורדייה מנסה להציג אלטרנטיבה לביוגרפיות פסיכולוגיות – פסיכואנליטיות ומתאר את יסודותיו הרעיוניים והחברתיים.
ספריו של בורדייה אינם קלים לקריאה, זאת יש לדעת. שלא כמו אצל הוגים אחרים, בהם מורכבות המשפטים וסרבולם מחפים על עמימות מחשבתית וחוסר יכולת להגות מחשבה קוהרנטית,  ספריו של בורדייה שווים בטורח שבפיענוחם.
 פייר בורדייה, השליטה הגברית, מצרפתית: אבנר להב, הוצאת רסלינג, 2007 , 188 עמ', מחיר קטלוגי: 84 ₪.  פייר בורדייה, סקיצה לאנליזה עצמית, תרגום מצרפתית והערות: נעם ברוך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007 , 136 עמ', מחיר קטלוגי: 72 ₪
 
ולסיום – כמה מחשבות על טורי המלצות לשבוע הספר, ועל היריד בכלל. לפני שנתיים או שלש, הייתי קונה ספרים. ספר זה ממש אוצר, אבל ספר זה עניין יקר. הייתי עובר ורושם לי מה לקנות ומה לא, ולבי נחמץ. היו גם שנים שלא קניתי אף ספר חדש, רק בחנויות המשומשים. והיום? מבקר ספרים הוא אחד שהספרים מבקרים אצלו. אין לי מחסור, תודה לאל. הם באים להם הספרים. לפעמים גם בלי שביקשתי.  לקרוא זה טוב. אין חכמתו של אדם מגיעה אלא עד מקום שספריו מגיעין . כך אמר גאון התורה הספרדי ר' יצחק קנפטון, שחי בין השנים 1360-1463. (בספרו "דרכי התלמוד").
אני לא צורך ספרים. אני קורא אותם. אני לא צרכן תרבות, אני מנסה להיות איש תרבותי. השימוש במלה צרכנות בהקשר זה גורם לי בחילה ממש והטורים שלי אינם טורי צרכנות. אבל מצד שני, לכל ספר יש מחיר. ויש מי שמוכר, ויש מי שמרוויח. ויש כאלה שאין להם כסף לקנות אוכל. לא כל שכן ספר.
 

 

עוד רשימות מ"רשימות" לשבוע הספר –  עם המלצות וגם מחשבות – תוכלו למצוא כאן

טלי כוכבי – זכרונות והמלצות

גילי בר הלל – עוד דף אחד ודי

אסתי סגל – על מחירם המדרדר של ספרים ומה זה עושה לתרבות

יעל שכנאי (ברוכה הבאה !) – על ספרים אמנות ויחסי ציבור