העיקר שיהיה לנו נוח – על ספרה החדש של ארנה קזין

על הנוחות, ארנה קזין, בבל, 2008, תשס"ח, 171 עמ', 88 ₪

האם חשבתם פעם על מים? לא על אלה שאין בכנרת, או על אלה הנתזים מהממטרה, אלא על מים ארוזים בבקבוק. בדרך כלל כחלחל שמשווה להם מראה חיוני יותר. מאיפה הגיעו המים הללו, מי סחב את הכד הגדול במעלה המדרגות? והעיתון, איך הוא מגיע לקומה החמישית, ומונח ליד הדלת בדיוק בשש ועשרה?
"על הנוחות", ספרה החדש של העתונאית ארנה קזין שואל ותוהה על כל האנשים השקופים. אלה שהופכים את החיים לנוחים כל כך, עבור אלה שיכולים לשלם עבור הנוחות הזו.
התרבות שבה אנו חיים היא תרבות הנוחות, אומרת קזין. לא נוחות של הרחבת הדעת, אלא נוחות סתם. תרבות המכוונת את עצמה כך שבניה יוכלו לא להתאמץ. שלט רחוק לטלוויזיה, מזגן המכוון את הטמפרטורה בדיוק כפי שרצית. (טוב, לא בדיוק, תמיד טיפה קר מדי עם המזגן המעצבן הזה), ארוחות מוכנות, וגדודים של עובדים בעלי תודעת שירות לתפארה.
הספר "על הנוחות" הוא אוסף של קטעים, ארוכים יותר ופחות, העוסקים בהיבטים שונים של תרבות הנוחות הצרכנית.
קזין מקדישה כמה פרקים לאורך הספר לנושא המים המינרליים.היא תוהה על איכות המים של ה"אחרים" השותים מהברז מים שאיכותם הולכת ומידרדרת, על המעיין ממנו נבעו המים, ושואלת מה סוד קסמו של השד הלכוד בתוך הבקבוק. קזין מבקשת מאיתנו לחשוב על הפער בין גופו של זה השותה בנחת, לגופו של הגבר הנושא אותם על גבו, ומספרת לנו על הר הבקבוקים הנערם כתוצאה מכך.
אהבתי במיוחד את המסה המבריקה "בילבי בנעלי קרוקס", בה קזין מתעמתת עם שאלת הפמיניזם הליברלי בחברה צרכנית. מה טיבו של שחרור פמיניסטי שכל מהותו היא החופש לקנות עוד ועוד חפצים מיותרים, היא שואלת. עוד קטע שחיבבתי במיוחד הוא זה העוסק ב"איקאה". אותה חנות ענק השובה את לקוחותיה במבוך מתפתל ומספקת להם כל מה שהם רוצים כדי לעצב באופן ייחודי ומקורי את ביתם, יחד עם כל מאות האלפים המשתרכים בתור אחריהם. איקאה מייצרת מוצרים אחידים, קלים להרכבה שלהם אורך חיים מוגבל. בחופש הבחירה הצרכני הבלתי מוגבל שלה מגבילה איקאה, את טווח ההתנסויות החברתיות. היכן הוא הרפד, הצבע והנגר, שואלת קזין. כולם נעלמו ובמקומם, ממתינות בסוף המבוך קופאיות חייכניות בתלבושת אחידה. המוצרים מגיעים משום מקום, ולשם הם הולכים.
 
ספרה של ארנה קזין נראה נעים ונוח לקריאה תוך כדי רביצה בספה נוחה ולגימת מים מינרליים קרירים מהמעיין. הטענות בו אינן מורכבות יתר על המידה, ושפתו אינה מתלהמת. לא תמצאו בו פובליציסטיקה תוקפנית או תיאוריה פוסטמודרנית שוברת שיניים. אבל מתוך השקט הנינוח כביכול עולה קריאה נוקבת, טורדת מנוחה: ראו את המחיר שמשלמים אחרים תמורת תרבות הנוחות הזו, המובנת מאליה. תרבות המתאמצת ליצור הסחת דעת אינסופית מהאנשים המתחזקים אותה. מהי אותה "תודעת שירות" שכה נלהבים לשבח אותה? מנגנון המחייב עשרות אלפי עובדים ללבוש בגדים מגוחכים, לחייך עד ששפתיהם כואבות ולהיות נחמדים. נחמדות מעושה כזו, בנוסח הדקלום: "שרק יהיה לכם יום טוב". תודעת השירות היא הדרך בה נוצר המסך המפריד בין אדם לאדם. בין זה ה"נותן שירות" לאחר הקונה אותו בכספו. הציטוט המופיע בראש הטור אינו בדוי, לצערי. רחם להשכיר הרי הוא שירות, מוצר לקניה ככל הדברים שבעולם. הכל חוקי כמובן. אפילו נתנו להסדר החוקי שם מופלא "חוק הסכמים לנשיאת עוברים ". נשיאה, כמו בסל-קל או עגלה חדשה ונוצצת.
"על הנוחות" אינו הספר הראשון העוסק בנושא זה. הוא מצטרף אל ספרים כמו "האישה הגלובלית" של ברברה ארנרייך וארלי הוכצ'ילד, הטוען כי תושבי הארצות העניות מייצאים את אהבת האם לטובת הארצות העשירות יותר. או "כלכלה בגרוש" המספר מקרוב על חייהם של עובדים בשכר מינימום בארצות הברית.ויש עוד, אסופה מכובדת של ספרים  המבקשים לבחון את יסודות התרבות, ולהציג מראה לא נוח בפני "מעמד הנהנים".
ומה בסופו של דבר? שואלת קזין. היא לא מנסה לקרוא למהפכה שתקים עולם חדש על חורבותיו של הקיים אלא ליצור תודעה. וכך בעקבותיה ובעקבות אחרים כמותה,  אני כבר לא אוהב לנסוע לחופש בבית מלון. אמנם, האוכל בשפע, הסדינים נקיים והכל מצוחצח. אבל איך שהוא, למרות כמויות אבקת הכביסה ריח דק מן הדק עדיין נותר באוויר: ריח זיעתם של עשרות העובדים במלון, המתאמצים יום ולילה בשכר מינימום, עושים שבתותיהם חול, כדי שאני אוכל לא לעשות כלום.

מתפרסם היום בטורי "ספר חברה תרבות" בעתון "הצופה"