תוכניות הטיולים שלי כוללות שני סוגים שונים של מסעות. הראשון, מהבית וחזרה. 
בגלל שאני גר בראש ההר, תכנית כזו כוללת ירידה לצורך עליה. הייתי כבר בבר בהר, וההרים באמת גבוהים יותר בדרך חזרה. הסוג השני הוא סיבובים (חסרי תוחלת בדרך כלל) במישור. בשביל לצבור קילומטרים בעומס נמוך יחסית. הסגנון השלישי הוא יציאה מהבית לכיוון אחד. את הדרך חזרה לעשות ברכב. והתכנית לסוג זה של מסע היא להגיע לרחובות. למה לרחובות? שאלה מיותרת – כי היא שם. ומאחר שיש בעולם ריצת מרתון, ויש גם, למתקשים, חצי מרתון. אז ביום ששי עשיתי חצי רחובות. 37 ק"מ, מהירות ממוצעת 19 קמ"ש. לא נורא בכלל. רכבתי לי בשיא הבטחון לכיוון צומת חוסאן, העליות הרגילות היו קשות יותר, בגלל רוח נגדית חזקה. לא חשבתי שרוח יכולה להשפיע כך באמצע הקיץ. משם המשכתי לבית"ר – בירידה החביבה הבטתי שמאלה לכיוון העלייה ואמרתי לה – בהזדמנות אחרת, אני עכשיו בדרך לבית שמש. במסע הקצר יחסית הזה ניסיתי שוב את הג'ל שנתן לי משה. לא, זה לא ג'ל לשער. אני לא צריך דברים כאלה. מדובר במין מאכל שנמכר בשקיות קטנות הדומות לשמפו של בית מלון. גם הטעם מאד דומה. משה הבטיח לי שברגע שאקח כזה, אהיה כפופאיי שאוכל תרד, השרירים יתנפחו ואני אטוס במעלה הגבעה. שום דבר מזה לא קרה. לג'ל קוראים "הפטיש" והוא מגיע בטעם מסמרים, וניל ורגיל. אבל אני לא נהייתי פטיש, רק הרגשתי בחילה קלה. (זה עובר עם שתי כוסות מים – לא נורא).
עד לצומת צור הדסה לא התגלו הפתעות מיוחדות. המחסום הפחיד את הגלגלים הדקים שלי, המשאיות אותי, הכל שגרתי. אחרי התיעצות עם עצמי החלטתי לא לפנות לבר בהר, כי אין זמן. המשכתי לכיוון מטע, ומשם בירידה לבית שמש. אחרי מטע, קצת לפני הצומת הפונה לכביש המחצבות יש ירידה תלולה ומפותלת. פעם ראשונה שלי שם, פעם ראשונה בירידות ערמומיות מהסוג הזה. מסתבר שלא כל כך קל לרכוב במהירות 55 קמ"ש ולהשאר צמוד לשוליים. את המכוניות מאחורי לא שמעתי, בגלל הרוח. שלא נשבה בגבי כלל וכלל, אלא מולי. היה כיף, אלא מה. משם עד ביג כבר לא היה סיפור מיוחד. טוב, חוץ ממרוץ הטרקטורונים שבא מולי, שהסתיים בטרקטורון אחד שנסע על שני גלגלים בלבד. האחוריים, למזלו. היה לי עוד קצת זמן אז רכבתי עד צומת שמשון.
שמשון לא היה, חבל, דווקא רציתי קולה.
את הג'ל אתה חייב לקחת (כי לא באמת אוכלים אותו, אבל גם לא שותים) עם הרבה מים. אל תנסה בלי, ולא בגלל הטעם, שאכן, הוא נורא, אלא כי המים "מפעילים" את הפחמימות שבג'ל. שכן הג'ל הוא בעצם פחמימות לשימוש מידי, וזו גם כנראה הסיבה שלא הרגשת אותו — הוא יעיל רק אם נגמרו הפחמימות הזמינות לשרירים שלך. כשזה יקרה, אתה כבר תדע.
השם המקובל לדרך מצור הדסה לבית שמש (כביש 375) שבה ירדת היא "צור הדסה". וביחד עם נס הרים (כביש 3866, מצ' מחסיה עד אנדרטת הצ'לנגר) וצובה (כביש 395, מצ' אשתאול עד לרמת רזיאל) הן שלושת הטיפוסים הקלאסיים לירושלים.
בטיפוסים עדיף להתחיל בצור הדסה, שנחשבת לקלה ביותר (אני התחלתי עם צובה, וזו היתה חוויה נהדרת, גם אם כואבת), ובירידות עדיף להתחיל קודם כל בנס הרים, שהיא הכי פחות מפותלת, והראות בה הכי טובה. בצומת נס הרים פנה ימינה לכיוון בר-בהר, ותמשיך ישר עם הכביש עד לבית שמש. כל זה, כמובן, אחרי שהשגת שליטה טובה מאוד באופניים, כי גם זה כביש תלול למדי, ועצה לאריכות ימים — בסיבובים אל תשאר צמוד לשוליים. רוב הנהגים (וכנראה שגם אתה) לא שולטים די טוב על רכבם, ונוהגים סיבובים בתוך השוליים. ביחד עם הנטיה להעריך לא נכון את מהירות הרוכבים, זה סיכון. סיבובים צריך לקחת במרכז הכביש, ולא להתרגש מהמכוניות שצופרות מאחור (ממילא כשתשלוט די טוב באופניים, תגלה שאתה יורד הרבה יותר מהר מהן).
שי
תודה על העצות המועילות בקשר לסיבובים והירידות ובכלל.
מה שאתה אומר על הג'ל הוא – עזוב, תיקח כשאתה מרגיש שצריך?
בבקשה.
זה תמיד רעיון טוב לקחת ג'ל בכיס, אבל להשתמש בו סתם זה חסר תועלת, ובזבוז כסף (כי הוא די יקר). השרירים דורשים אנרגיה, וכשנגמרת לגוף האנרגיה הזמינה, ג'ל נותן תוספת קלוריות כמעט מיידית לגוף. אבל אם אתה לא מנצל את כל האנרגיה הזמינה, התוספת הזו לא תעזור. אם אין לך שרירים חזקים דיים, כל האנרגיה שתתן להם לא תעזור. הזמן הנכון לקחת ג'ל הוא קצת לפני שאתה מרגיש מרוקן. כדי לדעת מתי זה קורה, תאלץ בפעמים הראשונות להתרוקן לגמרי…
עקרונית, חשוב לדאוג שלגוף תמיד תהיה מספיק אנרגיה זמינה תוך כדי הרכיבה. כלל האצבע (הבהרה: אין לי רקע בתזונת ספורט, כך שכדאי לקחת את ההמלצה הזו בערבון מוגבל) הוא שלרכיבות של שעתיים ומטה לא צריך כלום, וליותר מכך כדאי לאכול בערך 200-250 קלוריות לשעה, שאותם אפשר לספק לגוף איך שבא לך: סנדוויץ', בננה, חטיף אנרגיה, או ג'ל. היתרון הגדול של ג'ל הוא באריזה הקומפקטית, ובגלל שהוא נוזלי, קל לעכל אותו גם בדופק גבוה. כיוון שאני מניח שאתה רוכב בדפקים אירוביים, הייתי שומר אותו למקרי חרום בלבד בנתיים.
אגב, אם אתה מרגיש לא בטוח, עדיף לתרגל בירידות של יער הנשיא (הקטע שבין צ' נחשון לצ' שמשון), למשל, מאשר בצור הדסה. השוליים שם יותר עמוקים, הסיבובים שם פחות חדים, ועדיין אפשר להגיע לשישים קמ"ש בקלות, כשאתה בתנוחה אוירודינמית.
פינגבק:מחר סוגרים את נס הרים? | ספר חברה תרבות