דה יונג חלוץ מרכזי – על ספרו של סיימון קופר "אייאקס הולנד והמלחמה"

"ווסטרבורק – מחנה בצפון מזרח הולנד. המחנה הוקם ב 1939 על ידי ממשלת הולנד על מנת לרכז את הפליטים היהודים שהגיעו להולנד בדרך לא חוקית. מ 1941 שימש המחנה את הנאצים כמחנה מעבר של יהודים למזרח אירופה והופעל על ידי משרדו של אדולף איכמן. מתוך המחנה נשלחו כ 100,000 לאושויץ, ביום שחרור המחנה נותרו בו 569 אסירים. חרי המלחמה נידון מפקד המחנה, גמקר, בבית-משפט הולנדי, לעשר שנות מאסר. (מתוך הספריה הוירטואלית של מט"ח)

אפילו במכון ההולנדי לתיעוד המלחמה שבאמסטרדם מצאתי ששה מדפים וחצי עם ספרים בנושא "ההתנגדות ההולנדית" ורק חצי מדף עם ספרים בנושא "שיתוף הפעולה ההולנדי" (מתוך הספר, עמ' 23)

אייאקס הולנד והמלחמה – אנטישמיות, יהודים וכדורגל במלחמת העולם השניה, סיימון קופר, ספרית מעריב, 2008, תשס"ח, 240 עמ', 84 ₪

בשנת 1974 נערכו משחקי גביע העולם בכדורגל. במשחקים אלה בלטה לראשונה נבחרת הכדורגל של הולנד. בראשותו של יוהאן קרויף, הציגה נבחרת זו סגנון משחק חדש שכונה "כדורגל טוטאלי" ובדרכה אל הגמר מול נבחרת מערב גרמניה, לא הפסידה ולו משחק אחד. בדקה הראשונה של משחק הגמר הבקיעה נבחרת הולנד שער, אך בסופו של דבר הפסידה.
הייתי אז בן ילד בבית ספר יסודי, אך עדיין אני זוכר את הצער הרב שאחז אותי. ההולנדים הטובים, אלה עם טחנות הרוח, הילדות בצמות ובנעלי העץ, הפסידו לגרמנים. כמה נורא.
לא הייתי לבד בעניין הזה. תמיכתה של הולנד בישראל במלחמת יום הכיפורים שנה קודם לכן, הביאה לגל אהדה להולנד. במערכון הידוע "אופסייד סטורי" (שכתב יוסי בנאי בעקבות אפרים קישון), שבו שופט כדורגל תובע לדין אוהד שלא הקפיד בכבודו, הופך הדיון המשפטי לויכוח על הרכב נבחרת הולנד. "דה יונג חלוץ מרכזי" היה ביטוי שגור באותם ימים. ההולנדים היו הבחורים הטובים. הם החביאו את אנה פרנק בעלית הגג. ככה לימדו אותנו בבית הספר. לא סיפרו לנו אז, שאנה פרנק ומשפחתה נתפסו בשל הלשנה של שכנים הולנדיים. לא ידענו שמרבית יהודי הולנד נרצחו בשואה. הולנד היתה מקום בטוח ליהודים בערך כמו פולין, גיא ההריגה. ידידי הטוב מן הישיבה התיכונית – משה, שהוריו נמלטו מהולנד, היה נוהג לומר שהכל שקרים. אבל לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון. גם בשנים שחלפו נשמרה דמותה של הולנד כמדינה קטנה וחביבה, מטובי ידידנו. בשנת 1995, בעת ביקור מלכת הולנד בישראל, אמר בנאומו בכנסת ראש הממשלה דאז – יצחק רבין "הולנד, אנחנו מחבקים אותך. אלפי צבעונים הולנדיים פורחים בירושלים. לו יכולנו היינו נותנים לך את כולם." (מובא בספר) הסדקים בתדמיתה של הולנד התחילו בישראל רק לאחרונה.

בספרו "אייאקס הולנד והמלחמה – אנטישמיות, יהודים וכדורגל במלחמת העולם השניה" יוצא סיימון קופר למסע היסטורי מרתק. קופר, סופר ועיתונאי אנגלי ממוצא יהודי שגדל בהולנד, חוקר בספרו את ההיסטוריה של מועדוני הכדורגל בהולנד ובמקומות אחרים באירופה. הוא כותב על אייאקס, קבוצת הכדורגל הפופולארית, שאוהדיה קוראים לעצמם "יהודים" ונוהגים להניף דגלי ישראל במשחקי הקבוצה.
אל תטעו, הספר לא עוסק בכדורגל כשלעצמו. לא תמצאו תיאורי משחקים, ניתוחים מפורטים של שיטות התקפה והגנה, או דיונים האם צ'רנוחה אכן היה באופסייד. הספר הוא בעיקרו כתב אישום נגד הולנד וההולנדים על מעשיהם ומחדליהם בתקופת הכיבוש הנאצי. הוא מצטט התכתבויות מנומסות העוסקות בהרחקת היהודים מהמועדונים. הוא מספר על ההשתקה שאחרי המלחמה. על מקומם המכובד של בני משפחה שעשו הון בבניית בונקרים להגנה עבור הצבא הנאצי, ועל השקט המביך שמשתרר כאשר שואלים את הארכיונאים מה עלה בגורלם של שחקנים ואוהדים יהודים, שנעלמו להם מווסטרבורק לאושוויץ, דכאו ומטהאוזן. פרק בספר מוקדש לגורלו של שחקן בקבוצת אייאקס, אדי האמל שמו, בין השנים 1922 עד 1930. האמל נשלח לאושוויץ ומת, גם אשתו וילדיו נרצחו שם. באייאקס של היום שכחו אותו. כמו שאומר חברו, מהבודדים שחזרו, "זה לא סיפור נעים". קופר מספר על הדרך בה היבנתה הולנד את עברה בתקופת הכיבוש. את האמת כולם יודעים, אך באיזשהו אופן מתעתע מצליחים להחזיק בדעה שההולנדים, לפחות רובם היו מה"טובים".
קופר מספר גם על שחקני הכדורגל באנגליה ובצרפת. ב 1938 יצאה נבחרת אנגליה למשחק נגד נבחרתה של גרמניה הנאצית בברלין. בתחילת המשחק הצדיעו חברי הנבחרת במועל יד, כמנהג המקום. גם בימי המלחמה נמשכו המשחקים. בארצות שנכבשו היו לא מעט שחקנים שבחרו להמשיך את הקריירה הספורטיבית שלהן במדי נבחרות שלטון הכיבוש הנאצי.
סיימון קופר, בספרו המרתק מצליח להאיר פינה בהיסטוריה החשוכה של אירופה. הוא מראה את כישלונם של ההולנדים במבחן הכיבוש, את השתיקה ואת שיתוף הפעולה. את ההשתקה שבדיעבד, בארץ הקטנה המכוסה בצבעונים פורחים.
 
והרהור אחד לסיום. איני יודע מי מקוראי הטור הזה נוהג לעיין דרך קבע במדורי הספורט בעיתונים, אבל מי שהזדמן לו לעשות כן יוכל לראות שהכמיהה לאירופה היא תמצית השאיפות של הכותבים. אחד המוטיבים החוזרים בטורים אלה הוא הכמיהה – לו היינו  נאמר – אירופה, אז היה מצבנו אחר. כך למשל בקטע הבא המקונן על מצב הכדורגל מתוך רשימה שהתפרסמה באתר ספורט נחשב:

קהל הערסים הזה חושב שהוא יודע הכל ומנסה לנהל הכל – אבל הוא הורס כל חלקה טובה….אלה האוהבים לקרוא לעצמם אולטראס – שיצאו למפגש עם אולטראס שאנגליה וגרמניה או במדינות קטנות יותר שמתאימות לנו כמו בלגיה והולנד, שיראו איך אולטראטס באים ממקום של תמיכה עצומה בקבוצה, גימיקים של עידוד, מקהלה שסוחפת את האצטדיון. (מתוך אתר ONE)

יש אלימות בכדורגל הישראלי. יש גם גזענות. ובכלל, הקהל במגרשים אינו מצטיין בנימוסיו הטובים דווקא. אבל כדאי לאלה הנושאים את עיניהם אל אירופה- לקרוא את הספר, ולהרהר במנהגם של אוהדי פיינרוד ההולנדית להשמיע בעת המשחק כעידוד לקבוצתם האהובה, קול "ססססססססססססס" המזכיר, כמה משעשע, את שריקתו של הציקלון בי.

יתפרסם בסוף השבוע בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"