אשה בדווית מי ידע חייך

י

קשה לכתוב על דברים כואבים, במיוחד כשאת חווה אותם בעצמך. כשאת חווה את הכאב, זהו הדבר הקשה ביותר שאפשר להעלותו על הכתב. ובכן, לא קל להיות אשה בחברה הבדווית. למסקנה זו הגעתי לאחר שהתנסיתי בכך על בשרי, ובעיקר לאחר שחוויתי בעצמי את הכאב שבאכיפת רצון הכלל, הקולקטיב הגברי, והגרוע מכל– אכיפת רצון הקולקטיב השבטי על רצון הפרט" (מתוך הפתיחה לספר).

מודרות ואהובות – סיפוריהן של נשים בדוויות משכילות, סראב אבורביעה-קווידר, מאגנס, 2008, תשס"ח, 131 עמ', 69 ₪

ד"ר סראב אבורביעה-קווידר, בדווית פמיניסטית חוקרת, כתבה את "מודרות ואהובות – סיפוריהן של נשים בדוויות משכילות" על עצמה ועל אחיותיה. הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, מנסה לתת קול לחלוצות הבדוויות שפרצו דרך להשכלת נשים בחברה השמרנית.

הספר, הקצר יחסית, מבוסס על ראיונות עם נשים שחוללו שינוי עם יציאת נשים ממקומן המסורתי לרכישת השכלה חיצונית. שינוי שהיום, גם הוא אינו כל כך נפוץ, כבר אינו בבחינת חריג קיצוני. היא מספרת על נערות שנאלצו לעבוד במשך כל היום בבית ובלילה ללמוד לאור עששית, על התנגדויות של אחים ואבות לפגיעה בכבודם, ועל אסטרטגיות מורכבות להתמודדות עם מציאות קשה.

אבורביעה-קווידר עומדת על הקושי הניצב בפני אישה המנסה לפעול לשינוי בחברה מסורתית. ראשית, מקומה של אשה בחברה הבדואית אינו בזירה החיצונית ולכן כל פעילות לשינוי, היא כשלעצמה אינה לגיטימית. כל כבודה בת מלך פנימה. נוסיף לכך את המחיר האישי הכבד אותו תאלץ לשאת החורגת מהמוסכמות. המחיר אינו רק אישי, אלא מתבטא גם ביחס אל משפחתה. הנשים הבדואיות שהצליחו לשנות בתחום ההשכלה והלימודים, אומרת אבורביעה-קווידר, לא הצליחו לשנות תפיסות שמרניות בכל הקשור למעמד אישי ולבחירת בן הזוג. תחום שבמסורת הבדואיות כפוף למגבלות רבות. מה שהופך את הענין למורכב ביותר הוא שהנשים הבדואיות המתוארות בספר, אינן מעוניינות לפרק את החברה הבדואית ולקעקע את מוסדותיה. רובן רוחשות לה כבוד ושותפות, ולו באופן חלקי, לערכיה. אחרות, שאינן שלמות עם הערכים, קשורות עם סביבתן בקשרי משפחה וידידות. מרידה בחברה מבחינתן פירושה ניתוק גמור, וחיים ללא כל משפחה וקשר חברתי. בחירה שכזו אינה פשוטה כלל וכלל, ולכן לא מפתיע לגלות שרבות לא יבחרו בה.

כאשה משכילה בחברה הבדווית סראב אבורביעה-קווידר חולקת עם המרואיינות מגדר, חברה, תרבות ונסיון חיים. למרות העדר האובייקטיביות שעלול להתרחש במקרה כזה, במחקר האנתרופולוגי בן זמננו זהו דבר מקובל. להליך מן הסוג הזה קוראים "מחקר ילידי" ומאחוריו מסתתרת תפיסה כי עדיף שבן התרבות יחקור את תרבותו, בין השאר מפני שגם מי שמגיע כזר, יש בו הטיות ודעות שהוא מביא עמו מהתרבות בה הוא עצמו צמח. כך או כך ישנה דרישה ברורה מן החוקר להיות מודע למגבלותיו ולערבוב העלול להיווצר בין האישי למחקרי.

אבורביעה-קווידר מנסה להתמודד עם השיח הפמיניסטי-ליברלי, זה שעשוי לגנות את הנשים על שאינן בוחרות להתייצב חזיתית מול האפליה והדיכוי הפטריארכאלי שהן סובלות ממנו, אלא פועלות בתוך החברה.

לחוויות מעין אלו, כלומר לרכיב התרבותי של ההתמודדות מול חברה מזלזלת, אין מקום בשיח ההומניסטי, שכן הוא אינו מתייחס לרכיבים התרבותיים-חברתיים של הסובייקט האוטונומי. הוא אינו מביא בחשבון קהילות תרבותיות בעלות מאפיינים ייחודיים. נוסף על כך, אין לו את האפשרות לראות את השיח שכנגד. לפיכך בגבולות השיח הזה אין כל משמעות לכך שלמרות בחירותיהן האוטונומיות של הנשים הללו הן בכל זאת פועלות במסגרות התרבותיות שלהן, כלומר על פי המגבלות שהחברה מציבה, ומשתמשות באסטרטגיה המתאימה למצבן. למשל את בחירתן בדיאלוג עם החברה כדרך לשינוי במקום שינוי באמצעים מהפכניים או את התנהגותן הקונפורמית לכאורה היה השיח הליברלי רואה כפעילות קונפורמיסטית, כלומר ככניעה למרות החיצונית – ערך שההשכלה והחינוך על פי השיח הליברלי מתאמצים לעקור. (עמ' 99)

 היא מוסיפה ומצטטת את חאולה אבו בק הטוענת כי

נשים ערביות פלסטינאית בישראל, אשר מתמודדות על הנהגה פוליטית מקומית, משתמשות בגישה שהן מכנות פרגמאטית לשם שינוי מעמדן. לטענתה, גישה זו מנסה להשפיע על מעמד האישה תוך שיתוף פעולה עם המבנה החברתי הקיים, בניסיון להתאימו לצרכים העכשוויים של החברה המשתנה, ולא באמצעים מהפכניים שיערערו את המבנה או ישנו אותו מן היסוד. למשל כדי למתן התנגדות …..הן פונות לדמות גברית מסורתית ומספרות לו על כוונותיהן כדי שזו תעניק לגיטימציה למעשיהן. (עמ' 107)

אין בכך תשובה מלאה לטענות הפמיניזם הליברלי, אלא תיאור של אסטרטגיה. אבורביעה-קווידר מבקשת להיות פטורה מלהשיב לטענות, באומרה כי הפתרונות שהפמיניזם הליברלי מציג אינם אלה שיסייעו לנשים החיות בחברה מסורתית. יתירה מזו, לעתים הפערים שבין הפמיניסטיות המערביות לאחיותיהן בעולם הערבי גדולים מהמשותף להן.

על הקושי הטמון בטענות פמיניסטיות מסורתיות הרחבתי בסקירתי על הספר "לאחותי– פוליטיקה פמיניסטית מזרחית". שלא כמו ב"לאחותי" אבורביעה-קווידר מתקשה להתמודד עם האתגר, וזהו לטעמי החלק החלש ביותר בספר. אבורביעה-קווידר פוסחת על שתי הסעיפים. מדברת בז'רגון הפוסט מודרני, ותחת אמירות של רב תרבותיות ומורכבות ובעודה משבחת את הנשים המהפכניות שסוללות דרך לחברותיהן, היא נמנעת מלומר כי המסורת הפטריארכאלית הנוקשה היא דבר פסול שיש להלחם בו כדי להעבירו מן העולם.

כך או כך, ספרה של סראב אבורביעה-קווידר מרתק וחשוב. היא נותנת קול לאוכלוסיות שאינן נוכחות בשיח הציבורי הישראלי. החברה הבדואית זוכה לאיזכורים בתקשורת הפופולארית בדרך כלל בהקשרים אחרים, לא חיוביים במיוחד. אחרים, לא מעטים, מתייחסים אליהם כסוג של אויב שיש להלחם בו ולהצר את צעדיו בכל מקום אפשרי. אני דווקא רואה שם הרבה דמיון לתופעות אחרות מוכרות.

ראו את דבריה של נאדיה חיג'אב העוסקים בתפיסות חברתיות בדבר מקומן של הנשים בבית:

הנשים נחשבות לבעלות התפקיד העיקרי בשימור המשפחה, לא רק באמצעות יכולתן ללדת ולדאוג להמשכיות הדורות, אלא גם כיוון שהן האחראיות על החינוך הלא-פורמאלי המועבר לדורות הבאים. האם היא שמעבירה את המסורת התרבותית והחברתית-דתית, שמטרתה חיזוק הסולידאריות והמאמנות המשפחתית. (מובא בספר עמ' 60).

חיג'אב כתבה על החברה הערבית במזרח התיכון, אך אין צורך בשינויים רבים מדי כדי לראות כי זוהי בדיוק הטענה הנשמעת על מקומה של האישה בחברה היהודית דתית. אמנם יש מידה מסוימת של בעיתיות בטענה שמאפיינים אלה הם של "המשפחה היהודית", אני לא מבקש להגחיך את הטענות הללו באמרי שגם ערבים חושבים כמוהם. ההפך הוא הנכון, אני מבקש לחזור לטענה ההומניסטית הרואה דמיון ושותפות בין בני האדם. נאיבי אולי לחשוב כך, כל מה שאני מבקש לומר הוא שמגוון התופעות האנושיות מכיל לפעמים קשיים, טענות ופתרונות דומים, וגם כשהפערים נראים רחבים מני ים. בסופו של דבר – אל אחד בראנו.

מתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"