חשבון נפש

 

שלום. קוראים לי אנוש ואני חולה נפש. לא משוגע, חולה. נכה כרוני. לא תראו את זה עלי. אני מחוץ למעגל העבודה והאהבה. כותב בשמי ובשם חברי……… אתם לא שומעים עלינו כמעט, רק בכתבות צבע ססגוניות בעיתונים על חולת נפש שרצחה את ילדיה. אין לנו לובי כמו "הרוח הישראלית" למען ילדים בתגבורו של טל ברודי, לא ראיתם אותנו במשדרים טלויזיוניים לגיוס כספים כמו לנשים מוכות, ילדים אוטיסטים וחולי סרטן, נוער במצוקה וסמים, וכולם כבודם במקומם מונח. בשעשועון "הכספת" של ארז טל היה מגיע השלב שבו המתחרה מפריש 10% מרווחיו לאיזו שהיא עמותה, ושוב נתרם הכסף לעמותות שהזכרתי ולאחרות, ואפילו לכלבים וחתולים במצוקה קיומית. לא זכורה לי אפילו פעם אחת שמישהו תרם ל"ער"ן" או "אנוש",בספק אם בכלל ידעו על קיומן, ואנחנו ממשיכים בלתי נראים להשתרך בסוף השיירה. (מתוך אתר "עוקץ")

 
 

פשוט שיגעון

"אנוש – העמותה הישראלית לבריאות הנפש" שמה לה למטרה לקדם את נושא בריאות הנפש של הפרט והמשפחה ולשקם את נפגעי הנפש בקהילה בתחומי החברה, התעסוקה והדיור. העמותה מבקשת לפעול כנגד התיוג החברתי השלילי של מחלות הנפש, ולסייע לאלה  או כפי שהם מעדיפים לכנות את "מתמודדים". כחלק ממפעלותיה הוציאה העמותה לאור את הקובץ "עקלקלות – מבחר סיפורים על החיים ועל הנפש", שערך אילן בלום.
 
הסיפורים בקובץ אינם אחידים במובן כלשהו. יש בהם שנכתבו על ידי סופרים ותיקים וצעירים ביניהם א.ב יהושע, דליה רביקוביץ' (שבתה האחראית על עזבונה תרמה סיפור), אייל מגד, ואמיר גוטפרוינד. כותבים נוספים בקובץ הם משתתפיה של סדנת כתיבה של חברי עמותת אנוש, המתמודדים עם פגיעות נפשיות.
 
בסיפורה "היכונו לביאת המשיח" מתארת דליה רביקוביץ ללא רחמים חיי יום יום במוסד פסיכיאטרי. התיאורים הריאליסטיים משלבים מציאות נוקבת וכואבת של אשפוז, עם העליבות שבגוף המתפורר יחד עם הנפש. לעומתה –  יעל ישראל, בסיפורה  "אני ואימא בבית המשוגעות" בו היא מתארת סדרת ביקורים של בת אצל אימה הישישה, המאושפזת בסנטוריום, שוזרת בתוכו חמלה גדולה ואהבה. סיפורה של לאה איני, "נאצר מחכה לרבין" הוא אפל, קשה ואכזרי. צחי מלמד בסיפורו "קוקניק" טווה מעין  מעשיית צדיקים המתרחשת ביום הלוויתם של נרצחי פיגוע, מעשייה שהיא פרודיה על אנשי מרכז הרב ועולמם הדתי. איל מגד בסיפור קצרצר על החיים והמוות תוהה על הקשר שבין אהבה לבעלות. את האוסף המגוון הזה חותם הסיפור "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר", שכתב א.ב. יהושע לפני יותר מארבעים שנה.
 
בשיח הפופלארי ניתן למצוא ביטויים רבים מתוך תחומי בריאות הנפש.כך למשל מתהדרת תכנית טלוויזיה אחת בכך שהיא "אלטרנטיבה שפויה לסוף השבוע",  הוגה דעות אחר פירסם ספר והעניק לו את השם "הלכה שפויה". לעתים תוכלו לשמוע  המלצה חמה בנוסח "זה פשוט שיגעון". לדיכאון יש דימוי רומנטי, ספרותי. יוצר אמיתי כך סבורים רבים, צריך שיהיה בו קורטוב דיכאון כדי לשפר את יצירתו. גם בשיח הפסיכולוגיסטי הרווח כל אחד יודע לדבר על מצוקות, הדחקות והפנמות בכל הזדמנות נחוצה, אך עם זאת מחלות נפש הן נושא שלא נוח לדבר עליו. מחלות פסיכיאטריות אצל מכר או קרוב נחשבות לעניין שהשתיקה יפה לו –  משהו מביך, שלא לומר מביש. אדם יכול לחלות ולהבריא. אם בשפעת ואם בדלקת ריאות, או במחלות קשות יותר. אך מי שאושפז אי פעם במוסד פסיכיאטרי יזכה לתיוג חברתי חד משמעי שאין ממנו תקומה.
לפסיכיאטריה בכלל, למרות הצלחותיה שם רע למדי. חלקו בגלל יצירות אמנותיות כמו  "קן הקוקיה" שהציג את הרופאים כחבורה של שתלטנים מרושעים הגורמים למחיקת אישיותו של המטופל. ישנם אחרים, המאמינים לכזביהם של אנשי כת הסיינטולוגיה שאינם בוחלים בשיטות כדי להשמיץ ולהכפיש את הפסיכיאטריה המודרנית. בישראל הם פועלים באמצעות "אגודת מגן לזכויות אנוש –  חוקרת וחושפת הפרות זכויות אדם בידי פסיכיאטרים". האגודה הזו, מיסודה של הכנסייה הסיינטולוגית, נחזית להיות עמותה הדואגת לרווחת העם והעולם ומפרסמת מעת לעת פמפלטים בגנות הרפואה הפסיכיאטרית. כל אלה, מתחברים היטב לרתיעה הקיימת בתרבותנו מפני החולים במחלות נפש. מעציב במיוחד לדעת שחותם הסטיגמה המאיים על מי שמודה בחולשה נפשית, מונע מאנשים להזדקק ליכולותיה של הרפואה המודרנית לסייע בהתמודדות עם מחלות נפשיות, ומקשה על המתמודדים להשתלב בחברה ולקבל תמיכה שהם כל כך זקוקים לה.
 
אין לי ספק שספר אחד, מוצלח ככל שיהיה, לא יצליח לשרש פחדים תרבותיים עמוקים,  ולבטל תפיסות הנמצאות ביסודות התרבות. אך בכל זאת, אין להתייאש – "עקלקלות" עשוי לתרום מעט להפגת הפחד, להביא למעט יותר הבנה. ומעבר למסריו החשובים, הוא ספר טוב וראוי, אנושי. 
 
 

גן העדן האבוד של האותנטיות


 

פרויקט החג (המוקדם): כל הכותבים התבקשו לכתוב על השינוי שהם רוצים לעשות בחייהם. המעניין בטקסטים שלהם הוא שכולם נשמעו כמו בני נוער – לא, זה לא עלבון – הם רוצים להתחיל לחיות, הם רוצים למצוא את עצמם, הם רוצים לכתוב ספר, הם רוצים טו גו ווילד. זה מרגש ומעניין: אתם רואים, לא משנה מה אנשים עושים, כלומר מה המקצוע שלהם ובני כמה הם, כולם רוצים אותו דבר. כולנו נשארנו אותם ילדים מסביב למדורה בקומזיץ האחרון של החיים שלנו לפני הגיוס, חושבים שהחיים עוד שנייה יתחילו, ומשוכנעים שנדע לחיות אותם נכון. וזה כל כך כל כך לא קרה. לאף אחד. (מבקרת התקשורת דבורית שרגל בבלוג "וולווט אנדרגראונד" 20.09.08 )
 


 
לוי ונתן, צמד סופרים ירושלמים כושלים מנסים בניסיונותיהם הנואשים להשיג הכרה תל אביבית ביכולותיהם הספרותיות, הם נדרשים להתמודד עם ממסד ספרותי תל אביבי, וכדי  להבקיע את הדממה וההתעלמות, הם מגישים מועמדותם לפרס בית שמש לספרות. נחום בכמן, כתב ספרות במקומון ירושלמי, חד לשון ומהיר חימה מבכה את מותו של חברו הכתב לעניני מוזיקה. ורובן, דוקטורנט החולם על יצירתו הגדולה מכדי להיות אפשרית, מוטרד עד אימה מהעלמותו המקרית של בורג'י, מוכר הקפה. כל אלה הם גיבוריו של אוסף הסיפורים החדש "פרס בית שמש" שכתב יובל יבנה. האוסף הכולל שלש נובלות – "הרדיאטור", "פרס בית שמש", "בין כסה לעשור" וסיפור קצר "בורג'י".  בסיפור "הרדיאטור" לוי מוסר את סיפורו "גדלות" לעורך ספרותי שהוא רדיאטור של רכב. 
 

"אבל אתה לא מבין, אמר לוי, הוא רדיאטור, רדיאטור כמו של אוטו". נו, אמר נתן והוריד לתינוקת שלו את הפיג'מה, "אז מה?"
מה זה אז מה, התפרץ לוי, "רדיאטור, אתה מבין אותי? רדיאטור, לא בן אדם, מכשיר, אביזר טכני, חלק של אוטו"…….."אז הוא רדיאטור אמר (נתן), אז מה? זה עושה אותו פחות טוב מהעורכים האחרים? הוא התנהג אחרת מהם?" לוי חשב רגע, "האמת שלא, הוא די הזכיר לי עורכים אחרים, חוץ מהצורה שלו, אני מתכוון" (עמ' 8).

 הרדיאטור מבטיח ללוי שיפרסם את סיפורו בגליון החדש, ואף מזמין אותו לערב לכבוד צאת הגליון החדש של "מביא האור" אך בדרך אל התהילה עליהם עוד לגבור על קרויצר, עוזרו האנושי והנכלולי של הרדיאטור.  
"פרס בית שמש" פותח בסיפור התנ"כי על ארון ה' השב משדה פלישתים וחונה בשדהו של יהושע בית השמשי. חניה המתחילה בשמחה רבה ובקרבנות וסופה בזעם ה' ובמגפה המכלה חמשים אלף איש. משם, ללא כל הסבר או קישור הוא עובר ללוי ונתן, גיבורי הסיפור הקודם המבקשים לעצמם את פרס ראש העיר בית שמש לספרות, ומתנחמים במנת שווארמה. 
 
הסיפור "בין כסה לעשור" שעלילתו מתרחשת בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, מספרת על חייו של נחום בכמן וחבריו הכתבים במקומון הירושלמי. החברים מקדשים חילוניות להכעיס, עורכים סעודות בשר בחלב ושאר מינים בערב ראש השנה, ומוסיפים להן משתה בעיצומו של יום כיפור. כל זה מתוך רצון להאבק ב"שחורים" המאיימים לכבוש את העיר לתמיד.
לוי ונתן לא רואים עד כמה ההערכה העצמית שלהם רחוקה מההכרה החיצונית, וממשיכים לשאוף אליה. כתבי העתון, המנסים להיות מתוחכמים אינם אלא חבורה של צעירים שלא מצליחים ליצור לעצמם מאומה, וכל הוויתם מכסה על ריק אחד גדול.
 
גיבוריו האומללים של יובל יבנה כמהים לחיים אחרים חיים אותנטיים, "אמיתיים" באופן הכי עמוק שאפשר. לוי ונתן מגלים את האותנטיות בגבריות שבטית מזרחית. פתרון "דאוס אקס מאכינה" של יובל יבנה הנגוע לטעמי בתפיסה רומנטית אוריינטליסטית של הגבריות המזרחית כביטוי לטבע האמיתי, השורשי, בניגוד להתחכמות האשכנזית תל אביבית נשית, שהיא כולה מלאכותית. נחום בכמן, שמחפש את ה"בדיוק" – את הרגע האמיתי הנוגע המכוון, מוצא את עצמו ישן ומתעורר לקולו של שופר בית הכנסת.
 
ספרו של יובל יבנה כתוב בכישרון רב, והוא משלב בתוכו ביקורת חברתית חריפה. במעשיות לוי ונתן, יובל יבנה עוסק בביקורת על הממסד הספרותי התל אביבי ויחסו לפריפריה. ב"בין כסה לעשור" הוא מבקש לשוח ביחסי דתיים חילוניים בירושלים. לצערי, ביקורתו החריפה גורמת לכך שנדמה כאילו יבנה איבד את האמפטיה לגיבוריו והוא מתנשא עליהם, מציג אותם כנלעגים, לא מודעים לאפסותם ולכשלונותיהם.
 
השאיפה לחיים אחרים, נכונים יותר נקיים יותר היא אלמנט רב חשיבות בתרבותנו. החיים המודרניים עם הניכור הוובריאני שלהם, מותירים דוק של נוסטלגיה לאיזו אמת אבודה במרחקים, שבמאמץ עיקש ניתן יהיה למצוא אותה. לא בשמים היא ולא מעבר לים, אך היא במחבואים ומטמונים. ואני שואל – אומרים אותנטיות יש בעולם, מה זו אותנטיות.

 

עקלקלות – מבחר סיפורים על החיים והנפש, עורך: אילן בלום, ספרא – בית הוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל, 2008, תשס"ח, 219 עמ', 79 ₪

פרס בית שמש, יובל יבנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, תשס"ח, 154 עמ', 78 ₪

התפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"

 

One comment

התגובות סגורות.