הקדמה
כשהתחלתי לרכוב על האופניים, חשבתי שעשרה קילומטר זה נורא רחוק. חמשים קילומטר זה בכלל מסע מדהים. ככה חשבתי לי. אבל, חדור אמביציה החלטתי שארכב וארכב, ועד סוף השנה אשלים (במצטבר) לפחות אלף קילומטרים. אבל אלף אמיתיים. בכביש, עם המשאיות והרוח והגשם. כלומר לא כולל דיוושים על הטריינר ודיבורים על האופניים. בכביש ממש.באוגוסט, שהיה החודש בו רכבתי הכי הרבה, כבר הייתי בטוח שזה מאחורי. בתחילת ספטמבר כבר ראיתי את זה לפני. יומים לפני ראש השנה הגעתי למספר העגול 974 ק"מ ותכננתי להשלים אותם ברכיבה נאה לבר בהר, לחגוג שם על כוס משקה איזוטוני ושקית ג'ל יחד עם אלה שרכבו אלף קילומטר השבוע. ככה חשבתי לי. לצערי, אילוצי החיים, אלה שמונעים ממני לרכוב כל יום שלש שעות, ועוד כמה אחרים, הביאו אותי לחג, כשבאקסל המעקב שלי עדיין רשומים 974 ק"מ בדיוק. כמעט, אבל לא אלף. בעיצומו של היום הקדוש, קצת אחרי שהרב ינון תקע בשופר, החלטתי שיפה וטובה תהא השנה אשר מתחילה לה היום ומיד עם צאת החג, אשלים את האלף. ובסוכות ממש, לא אשב שבעת ימים אלא אצא לי לדרך, פה ושם בארץ ישראל.
פרק א' – ובו יסופר על גימל והרגל המקולקלת
מגן דוד בקבוק
נאמן להחלטה, כדי לתקן דרכי, ולפתוח את השנה החדשה ברגל ימין, גם אם לא תמיד עם קליטים, מיד במוצאי ראש השנה, יצאתי לדרך. עשרים וששה קילומטר דבר של מה בכך הוא, אמרתי לעצמי. גם אם יהיו אלה בחושך ובאפלה, אבלעם כבכורה בטרם קיץ, ועוד אוסיף עליהם בבחינת כל המוסיף יוסיפו לו וג'ו.
רכבתי לי בשקט, בלי להפריע לאף אחד. על גופי הווסט הזוהר, מלפני גביראל ומאחורי מיכאל, כולם מאירים באור יקרות. אחרי שנים עשר קילומטר בערך, בעודי מדווש במרץ יחסי, ובראשי מדמיין לי את התהילה וחדוות הניצחון, שמעתי מכונית מתקרבת. מכוניות מתקרבות ומתרחקות, כך דרכו של עולם, אמרתי לעצמי בשקט. הרי זה מה שעושים בכביש רוב האנשים שלא לובשים בגדים מצחיקים ומטיילים על השולים הקיצונים. אבל שומו שמיים – המכונית הזו לא הסתפקה בברכה או צפירה, ויושביה השליכו לעברי בקבוק, כאחד הריקים. לא יפה, אמרתי לעצמי. מסורת זו מסורת, לזרוק בקבוק במקום איזה קללה, או סתם צפירה משמחת לב ומקפיצת נשמה, כמו שנהוג לנהוג? לא יפה. כך או כך – הבקבוק התנפץ, כדרכם של בקבוקים ושבר ממנו ננעץ ברגלי השמאלית. לא כאב, מבטיח ולא בכיתי בכלל. אינני בוכה אף פעם. אממה – ירד דם. אדום כזה. רכבתי משם עוד קילומטר אל האור, ובקרת נזקים גילתה לי שאשאר בחיים ככל הנראה, אבל כדאי לפגוש איזה רופא, או אחות, או גיס.
אשתי, שמבינה בעניינים רפואיים, פסקה שצריך לתפור, ואולי גם לעשות מכפלת. אמרה שתיקח אותי למר"ם. (שזה מין מקום כזה בו יושב רופא בפרצוף משועמם ומחכה שלא יקרה כלום). אם צריך, צריך, אמרתי בגבורה. נסענו, ובניגוד להשמצות הידועות, לא התלוננתי בכלל. אמנם, השלטים לאורך כל הדרך שהורו "למרפאה הווטרינרית" עוררו את חשדי, אבל הסתפקתי בנהימה של חוסר שביעות רצון.
הגענו לשם. דפקנו בדלת. פקיד מס הכנסה משועמם הביט בנו במבט תוהה. מסתבר שזה הרופא והוא אכן התאכזב שקרה משהו. דוקטור, אמרתי לו, נפצעתי ברגל. איפה זה קרה? הוא שאל. ברגל, אמרתי לו. אתה לא מקשיב?
בדיוק כמו שאמר שייקה אופיר- "כשאתה בא לרופא, הראש שלך פתוח הוא נותן לך דיאגנוזה – הראש שלך פתוח", גם הרופא אמר לי שצריך לתפור, כי יש פצע. אם צריך אני בא, אמרתי לו וצלעתי אל מיטת הניתוחים המרשימה. אחרי מאמצים מרובים מצידו,הוא תפר לי את הרגל. ובניגוד למה שחששתי לא חתך את החוט בסוף עם השיניים.
לפני שהלכתי שאלתי אותו – דוקטור, מה עם האופניים?
אני תופר אנשים, לא מתקן אופניים, מה אתה רוצה.
לא, התכוונתי מתי אני יכול לרכוב?
שבועיים, אמר הרופא – שום אופניים. שום אלף קילומטר, שום טיולים ארוכים. בסוכות תשבו שבעת ימים, ככה הוא אמר.
פרק ב' – ובו יסופר על רכיבה קשה בגשם קל
חלפו שבועיים, חול המועד סוכות כבר כאן, ואני לא רכבתי מטר. הלכתי למרפאה, הפצע התאושש, האחות הוציאה את התפרים והדוקטורית אמרה שאפשר לרכב, אבל ברחמנות. לא להגזים. חיכיתי עוד יום ליתר בטחון. אבל הגשם לא חיכה, ובבוקרו של היום לו ציפיתי, התקדרו העננים והמטירו גשם ברכה.
מלא מוטיבציה לא ויתרתי. לא היה קר נורא, רק גשם. לבשתי בגדי סתו, חולצה ארוכה והשרוולים האלה של הרגלים, שמביאים את המראה הכללי לשיאים לא ידועים של גיחוך, ויצאתי לדרך. סבתא היתה אומרת לא לצאת בערב בלי סוודר. אבל זה היה בקר, אז ויתרתי. בהתחלה קצת חששתי, ולכן עשיתי סיבוב קצר, לראות אם אני מחליק. הכל בסדר, אין תקלות, משם יצאתי לכביש הראשי. קילומטר ועוד אחד חלפו לאט, כי חששתי למהר, ברדיו אמרו שבגשם ראשון הכביש רטוב צריך לנסוע לאט. הגשם היה קל, הרוח נשבה המשאיות השפריצו, שום דבר מיוחד. עליתי ירדתי, פגשתי את רוכבי החמורים הרגילים, והגשם טפטף לי על המשקפיים. בקצה המצחייה נתלתה טיפה אחת דרך קבע והציקה לי, אבל אני לא ארתע ולא איחת, המשכתי לרכוב כאילו כלום. בקילומטר השנים עשר, ראיתי את בנדודי איש המרתון, רץ לו מולי, במכנסיים קצרים וחולצה נעה. אם סבתא הייתה חיה, היא הייתה מתה, אמרתי לו. הוא לא אמר כלום, רק נענע בזקנו ורץ משם.
בקילומטר השלושה עשר, האוויר התבהר והשמש יצאה מבין העננים. בדיוק בסוף הקילומטר הארבעה עשר, נגמר האלף. כן, ממש כך. אלף. ברקע נשמעה מנגינה מהירה, ספרות מתחלפות, מעל ראשי סומנו עוד שמונה נשמות ומד האנרגיה קפץ. הנוף התחלף ואני מצאתי את עצמי רוכב בשדות האורז של דרום קוריאה.
טוב, לא בדיוק ככה. החיים הם לא סופר מריו. אבל אלף זה אלף. אמרתי לעצמי. נפגש באלף הבא. כל הכבוד לך, המשכתי ואמרתי לגלגל הקדמי. מצוין, שיבחתי את האחורי.
ואחר כך המשיך לרדת גשם, הקסם פג. בדיוק כשהגעתי לישוב, הברקס האחורי נתקע. והקדמי נראה משונה קצת. כשהורדתי את הבגדים בדרך לכביסה, ראיתי ששכחתי להרכיב את מגן הבוץ וחלקי האחורי נראה כמו שטיחון ממוצע, זה שמונח ליד הדלת או זה שלא נוסע בכביש. או שלשתם.
אפילוג – אור ירוק לנהג ולנוסע
סוף מעשה במחשבה תחילה, אומר הפתגם. לכן החלטתי שזה הזמן להכין רכבי לחורף. נסעתי למשה וביקשתי שיטפל. ברקסים, צמיגים, פנסים ווישרים. משה כיוון ומשך, סידר ומתח כיאה למכנופן מיומן שכמותו. ברקע שמעו השכנים מנגינות לחג הסוכות, בהשמעה אינסופית של אותו שיר. האמת – בשש שבע פעמים הראשונות הוא דווקא היה לא רע.
בין לבין סיפר לי מעשיות נוראות באנשים שמכרו נשמתם לשטן וקנו אופניים בטויס אר ערס. ביקשתי שיתאים לי צמיגי חורף מחוספסים כדבעי. ושיהיו אדומים לכבוד הנאסדאק, את הצמיגים הרגילים אטמין עד לבוא האביב, שחתי לו בביטחון חסכני.
צר לי, אמר משה, הצמיגים שלך מלאים בזכוכיות.
אתה חייב לעשות מזה ספר. באמת.
קהל מטרה מסומן ומסור כבר יש לך. סגנון וסיפורים – גם.
ואם לא, אז תביא עוד כמה כאלו כאן לבלוג, אני לפחות, כבר קוראת שרופה ומכורה.