אדם שחור עם שם מצחיק

 

"יש לי חלום שארבעת ילדי הקטנים יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי מהות אישיותם. יש לי חלום שיום אחד, על הגבעות האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחד לשלחן האחווה" (מרטין לותר קינג, 28.8.1963 )

 
השנה היתה 1994 – "אדם שחור עם שם מצחיק" (כפי שהוא מכנה את עצמו באירוניה), בן 33 שנבחר להיות הנשיא האפריקאי-אמריקאי הראשון של עיתון בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, כתב ספר על חייו. הספר "חלומות מאבי" שיצא לראשונה בשנת 1995,זכה אז להצלחה מועטה. לימים כשנבחר המחבר, לסנטור בבית המחוקקים של מדינת אילינוי, ואחר כך לסנאט של ארצות הברית הספר זכה לעניין מחודש ואף הפך לרב מכר. לאחרונה, כשניסה המחבר להתמודד באומץ על מועמדות המפלגה לנשיאות ארצות הברית, תורגם הספר לעברית. את המחבר – ברק אובאמה, כבר אין צורך להציג. שמו מוכר, והעולם מחכה למוצא פיו. "חלומות מאבי" מאפשר להעיף מבט אל אובאמה הצעיר ועולמו. 
 

הספר מחולק לשלה שערים. הראשון "מקור"  נפתח באובאמה הצעיר, בן עשרים ואחת. שותפו לחדר מושיט לו את הטלפון. על הקו הדודה ג'יין מניירובי, דודה אותה מעולם לא פגש המבשרת לו כי אביו – ד"ר ברק אובאמה, נהרג בקניה. מרגע מכונן זה הוא חוזר לספר על ילדותו בהוואי, שם התגורר עם סביו וסבתו. על התבגרות זועמת בצל גזענות מוסווה למחצה.  החלק השני – "שיקגו" מוקדש לפעילותו של אובאמה בעיר שיקגו ולנסיונותיו לפעול לתיקון מצבם של השחורים בשכונות העוני. אובאמה התנסה שם במורכבות הפעילות החברתית המנסה לקדם אנשים שלא תמיד יכולים או רוצים לעזור לעצמם. במתח בין הרצון להיטיב ולתקן עולם למציאות קטנונית של קנוניות פוליטיות ואינטרסים זרים. 
החלק השלישי "קניה" מתאר את מסעו הראשון של אובאמה לקניה. שם הוא פוגש רשת עניפה של קרובים. אחים מאב, דודנים רבים ועוד חברים ממשפחתו המורחבת ומתמודד עם העובדות על חייו ומותו של אביו.
 
"חלומות מאבי" אינו אוטוביוגרפיה במובנה הרגיל. אובאמה כתב אותה כשהיה בן 33 בלבד, וכל עתידו לפניו. אוטוביוגרפיה נקראת כמעין סיכום לחיים, תובנות לאורך שנים בעוד ש"חלומות מאבי" הוא מסע זהות של אדם צעיר יחסית. הספר, שבתחילה היה אמור להיות מסה עיונית העוסקת בזכויות אדם ובבעיות השחורים נכתב  כמסע אישי של אובאמה בעקבות שורשיו. אובאמה, שכידוע – אביו אפריקאי מקניה ואמו אמריקאית לבנה, נדרש להתמודד עם זהות מורכבת. חזות אפריקאית עם אימא לבנה שחלק ניכר מחייו לא הייתה איתו, ואבא נעדר תמידית, שנפגש עם בנו פעם אחת בלבד, למשך חודש. אובאמה מחפש את אביו, ובתוך כך מנסה לעמוד על הקשר שיש לאדם עם הוריו, משפחתו ומולדתו.
כשהיה ילד, אומר אובאמה, הכל היה ברור. היתה לו דמות מוגדרת של אביו. דימוי רומנטי של ילד המדמיין את אביו הלא מוכר:

"הוא היה אפריקאי, כך נודע לי, קנייתי משבט לואו, שנולד על גדות אגם ויקטוריה במקום הנקרא אלגו. הכפר היה עני, אבל אביו, הסבא השני שלי, חוסיין אוניאגו אובאמה, היה חוואי חשוב, מזקני השבט, איש רפואה בעל כוחות ריפוי, בילדותו רעה אבי את עדר התיישים של אביו ולמד בבית הספר המקומי, שהוקם על ידי הרשות הקולוניאלית הבריטית…."  (עמ' 22)

ככל שהוא מתבגר, וביתר שאת לאחר מסעו לקניה הוא מבין שאביו  אכן היה קנייתי משכיל שרצה לעזור לעמו, אך זוהי רק חלק מדמותו המורכבת. בד בבד הוא היה אבא פוליגמיסט, שנשא נשים רבות והוליד בנים ובנות, היה איש לא קל למשפחתו. נדיב ואכזר.  מי שחי בין שני העולמות המסורתי והמערבי.
בעת קריאת הספר אפשר להשעות לרגע את הידיעה שזהו ברק אובאמה הנשיא הבא של ארצות הברית, ולקרוא אותו כיומן התבגרות של צעיר שמחפש קשר עם אבא ועם עצמו. ובכל זאת, כשהוא נקרא עכשיו אנו רואים כאן יותר מאשר נסיון להתמודד עם דמותו של אביו. (תוך שהוא מותיר את הקורא תמה על העדרה של אמו מהסיפור).  אובאמה כותב ביושר ואינו מבקש להתעלם מהמורכבות שבמצב. אין כאן מניפסט רהוט מלים וצר מחשבה. ב"חלומות מאבי"  מנסה אובאמה הצעיר להשלים עם האפריקאיות. עם ארצות שנלחמו לחופש מהקולוניאליזם וטבעו בתוך רשת של קשרים שבטיים, שחיתות ואלימות. לגבש עמדה בדבר  שלטון עצמאי שלא הצליח לחלץ את אזרחיו מהתנאים הקשים בהם הם חיים. בד בבד – אובאמה מנסה להסביר לעצמו את טבעה של האפריקאיות-אמריקאיות. החיים הנוחים יחסית בלב המעמד הבינוני האמריקאי, עם כל הזכויות שדרכון אמריקאי מקנה, והמחויבות לקשר עם האחרים – האחים השחורים שנותרו מאחור. האם אלה המנסים ליצור לעצמם ניטרליות נוחה המתעלמת מהגזענות חוטאים לעצמם? האם היות האדם שחור, ואפילו שחור למחצה מחייבת אותו מוסרית? האם זהו גורל או יעוד?
ברק אובאמה כבר החליט, אך גם אנחנו לא פטורים מהשאלות הללו.
 

"בבחירות היו סיפורים רבים שיסופרו לאורך הדורות. אבל האחד עליו אני חושב הלילה הוא סיפור על אישה שהצביעה באטלנטה. היא דומה למיליונים אחרים שעמדו בתור כדי להשמיע את קולם, לבד מפרט אחד: אן ניקסון קופר היא בת 106. היא נולדה דור אחרי העבדות; בזמנים בהם לא היו מכוניות על הכבישים או מטוסים בשמים; בזמנים בהם מישהי כמוה לא יכלה להצביע משתי סיבות: משום שהיתה אישה ובגלל צבע עורה.
הלילה אני חושב על כל מה שניקסון קופר ראתה במאה שנות חיים באמריקה: כאבי הלב והתקווה; המאבק וההתקדמות; הזמנים בהם אמרו לנו שאנחנו לא יכולים, והאנשים שהמשיכו להיאבק עד שאמריקה זעקה: כן, אנחנו יכולים.
בזמנים בהם קולות הנשים הושתקו ותקוותיהן בוטלו, היא חיה לראות את הרגע בו תגיע לקלפי. כן, אנחנו יכולים. כשהיאוש נשמע ברחבי הארץ, היא ראתה את האומה כובשת את פחדיה עם "ניו דיל", משרות חדשות ותחושה חדשה של מטרה משותפת. כן, אנחנו יכולים. "
(ברק אובאמה, נאום  לתומכיו עת התקבלו תוצאות הבחירות, תרגום עיתון "הארץ")

את הטור שלפניכם אני כותב ביום שלמחרת הבחירות בארצות הברית. אצלנו ישנם כאלה שפורטים את מינויו לשאלות מקומיות, מה יהיו היחסים בין ישראל לארצות הברית, ומה יאמר הוא על איראן והסכמים בין ישראל לשכנותיה. אני מבקש, ולו לרגע,  להניח את השאלות החשובות הללו ולהרהר במשמעות בחירתו של אובאמה.  
שמעתי את נאום הניצחון של ברק אובאמה. אין ספק, הוא יודע לדבר. מלא השראה, מעורר ומעודד. מושיט יד אל עמיתיו הרפובליקנים המובסים. סוקר את ההיסטוריה ומספר לנו, שאנחנו חוזים ברגע היסטורי. הקשבתי לו כשדיבר אלי ואמר:

" לכל אלה שמסתכלים בנו הלילה מחופים אחרים, מפרלמנטים וארמונות, לאלה שהתקבצו סביב למכשירי רדיו בפינות הנשכחות של העולם: כל אחד מהסיפורים שלנו הוא ייחודי, אבל גורלנו משותף, ובוקר חדש של הנהגה אמריקאית עומד בפתח. לאלה שהיו רוצים להחריב את העולם: אנו נביס אתכם. לאלה שמבקשים שלום וביטחון: אנו נתמוך בכם. ולכל אלה שתהו אם לפידה של אמריקה עדיין בוער: הלילה אנו מוכיחים שוב שחוסנה האמיתי של האומה אינו פרי נחת זרוענו או עושרנו, אלא מחוסנם התמידי של רעיונותינו: דמוקרטיה, חירות, אפשרויות ותקווה בלתי מנוצחת."

  

לא כולם יאהבו את הרעיון של הגמוניה אמריקאית. ובכל זאת – לפנינו נשיא ארה"ב לעתיד, שכשהוא מדבר על "הנהגה אמריקאית" אינו מבקש רק עוצמה צבאית  ומייחל לעליונות כלכלית אלא מדבר על כוח מוסרי. נשיא שלא מציע לאזרחים להתמודד עם גורלם בעולם של דרוויניזם חברתי. אדם שיושב בתוך עמו, מכיר את העוני והמצוקה, ואת חוסר האמון והיכולת. מי שחושב שהכלכלה מיועדת לאנשים, ואין טעם בתל"ג ובצמיחה אם אינם מביאים רווחה.
האם "האומה הגדולה של אמריקה" תדע להתנער ולקום לשינוי שברק אובאמה מבטיח לאזרחי ארצות הברית ולעולם כולו?
אפשר להיות ציניקנים ולומר שהכול מסע בחירות אחד ארוך, מתוכנן היטב, עם  הבטחות בסגנון אמריקאי. אפשר גם להתפלפל ולומר שהוא לא באמת שחור, כי אמו לבנה. אפשר להיתמם ולומר שבחירתו של נשיא בגלל שהוא שחור היא עידוד לגזענות הלבנה. אפשר, לא מוכרחים. ואכן, יכול להיות שהכול יתמסמס בתוך המציאות, ונשיא – אפילו של ארצות הברית הגדולה אין בכוחו לעשות מה שיחפוץ.
 
ובכל זאת – נצחונו של אובאמה בעת הזאת, מבשר את בואה של הפוליטיקה של התקווה. אפשר גם לשאוף ולצפות שהעולם יהיה מעט טוב יותר. לקוות שגם פה, יקומו מנהיגים שידעו להתעלות מעל העתיד הקרוב והחשבונות הפעוטים ולשאוף ליותר. מותר לחלום.

 

יתפרסם בסוף השבוע בטורי "ספר חברה תרבות" בעתון "הצופה"

 

(החצי השני של המאמר מבוסס על הפוסט שפירסמתי תחת הכותרת – YES WE CAN )