אריות ונמרים ואחרים

 

לפעמים עושים את הדבר הנכון מהסיבה הנכונה, ובמקרים אחרים בגלל הסיבה הלא נכונה. לפעמים גם וגם, כמו שקרה לי כשביקשתי לקרוא את הספר "יערות אפלים" שכתבה הסופרת השוויצרית קורינה ביי (1979-1912). שתי סיבות היו לי לקריאת הספר הזה: הראשונה, המוצלחת, משום שהוא יצא בהוצאת נהר ספרים. ההוצאה שהעורך והמו"ל שלה הוא ראובן מירן –   סופר עברי, מתרגם, ועיתונאי, ממעטת להוציא ספרים לאור, אך כל אחד מהם ראוי הוא, בחינת "קב ונקי". הסיבה השנייה והמוטעית היא שסברתי כי קורינה ביי היא דמות מסתורית, אירופאית שנישאה לאחד מקרוביו של עלי ביי, ובילתה שנים סוערות בלבנט. ולא היא. השם הוא בִּיי, בחיריק. קורינה הנ"ל, שנישאה למוריס שאפה, סופר שוויצרי נחשב בזכות עצמו, חיה לה בקנטון בשוויץ בלא הרפתקאות מיוחדות, ככל הידוע. עוד למדתי כי המחברת, ששמה המלא הוא סטפני קורינה ביי, נחשבת לסופרת מוערכת בשוויץ דוברת הצרפתית, יצירותיה זכו לתרגום למספר שפות והן נלמדות בבתי ספר ובאוניברסיטאות. "יערות אפלים" הוא ספרה הראשון והיחד עד כה שתורגם לעברית.
 
כך או כך, אני אהבתי מאד את הספר הזה.
 
הסיפור נפתח בפרולוג – ידיעה בעתון:

 "ב12 באוקטובר 1965 אפשר היה לקרוא בעמוד הראשון של העיתון המקומי: דרמה מזעזעת בהרים. גברת ב' ד', רעייתו של מר ק' ד', סוחר עתיקות ידוע בקנטון, נרצחה אתמול בבית הנופש שלהם בהרים" (עמ'  19)

 הכרוניקה העתונאית ממשיכה ומספרת על התפתחות החקירה, ולאחר שאנחנו יודעים כי הגיבורה הראשית מתה, גם אם לא מי גרם למותה, מתחיל מחדש הסיפור.
בלנקה עולה להרים יחד עם בעלה, קלמאן, כלב עייף וחתול בשק, שנמלט ברגע שהם מגיעים. קלמאן הוא סוחר עתיקות, שהשקיע מיטב כספם ברכישת קרקעות בהרים, וכעת הם נוסעים אל הבית. החתול שב לבסוף, אך בלנקה נשארת בבית שבלב ההרים רוב הזמן לבדה. השכנים הקרובים ביותר נמצאים במרחק אלף מטר לפחות. הילדים אינם איתה, מסיבות שאינן ברורות לגמרי, ובעלה עסוק בענייני מסחרו ומגיע לעתים רחוקות. בלנקה מתרועעת עם גרן, צעיר כפרי, לא מתוחכם במיוחד, המחבב אותה ומביא לה פטריות. דמויות נוספות הן הנגר, שבונה את ביתם ואשתו.
סופו של הספר כמעט ידוע מראש, הקורא זוכר מהעמוד השני של הספר, כי גרן, הידיד הפשוט ונעים ההליכות, נחשד ברציחתה של בלנקה, אך מזוכה מכל חשד כשגופתו נמצאת אף היא בין ההרים, ומסתבר שבעת מותה של בלנקה, אף הוא לא היה בין החיים. גם בעלה של בלנקה נמנה בין החשודים, מאחר שביטח את חייה בסכום נכבד סמוך למותה.  
 
 
אין הרבה עלילה בספר, כמעט מאומה לא קורה בו. אין בלשים חמורי סבר, אהובות נטושות מחפשות נקם, או כלבים מטילי אימה מן הביצות. החשודים המיידים כבר זוכו, והכל שקט, הרים, פרות ופרחים. אך מעל הכול מרחפת ידיעתו של הקורא שבלנקה הולכת אל מותה ואין מוצא.
היער הוא גן עדן. פירותיו הן הפטריות, שחוזרות שוב ושוב בספר בשמות ותיאורים מפורטים, פטריות שעלולות להביא על מי שיאכל  מהן מוות מידי, אם לא ידע להבחין בין טוב ורע. ויש גם פטריות נחבאות הזורעות מוות בחלב הפרות שאוכלות מהן ובבלי דעת מרעילות את בני האדם.
 ובתוך גן העדן, נמצא הנחש. כמו הפטריות, המופיעות לאורך כל הספר, כך גם הנחשים. כבר בפתיחה רומזת לנו המחברת כי לא ברור מי כאן הנחש ומי האדם. 

"כן," אמר האיש שנהג בג'יפ, "לבן-דודי הייתה אישה כל כך מרשעת, עד שפעם אחת הוא נעל אותה בחדר לבדה עם נחש צפע."
"לך תדע מי מהשניים היה מסוּכּן יותר," אמר קְלֶמאן.
 "לך תדע…"   (עמ' 23)

 וכשבעלה מזהיר אותה מפני הצפעים הרבים, לא ברור לקוראים האם התכוון לנחשים או לשכניו, בני האדם, הנוטרים טינה ישנה.
 מהו החטא לא אומרת המחברת במפורש.  אולי  זה הרצון הבורגני של הסוחר לרכוש ולהרגיש בעלות על האדמה, אדמה שאינה שייכת לו כי כולנו שייכים לה. 
 

בתחילה לא הייתה נלהבת כל כך. היה זה קלמאן שבערה בו התשוקה לבתים ואדמות, בדיוק כפי שחשק בילדים, בצמחים ובמירוקם של רהיטים ישנים. היא, היא לא אהבה את האדמות. לא, היא הרגישה טוב בטבע, אם היה בבעלותה ואם לא. אבל הוא, בניגוד גמור אליה, חשק בבעלות אליהן". (עמ' 27)

האם  זה הקשר, הנתפס כאסור, בין בלנקה לגרן? או שמא דווקא העדרה של האינטימיות הגופנית, הטבעית, בין בלנקה לבעלה? ויתכן כי זהו המוות השורר בכל, חטאים וצדיקים, כולם סופם יבוא, מי בקצו ומי לא בקצו.
המוות ממלא את הספר. כבר בתחילתו הם מביטים אל התהום האורבת לכל מי שמטפס אל ההרים. בלנקה רואה בחזונה אדם תלוי מעל ההר, והיא עצמה כמעט מקפחת את חייה ומחליקה אל התהום.
 הספר גדוש בתיאורים ריאליסטיים עם הערות מסתוריות, שהמחברת מוסיפה לסיפור ובמהלכו הן מתבארות לקורא היודע כי סופה של בלנקה כבר נגזר, ומותה קרוב.
כך למשל בלנקה  מספרת על הנגר המאושר מילדותה, ששרק בשמחה כל הבוקר בקומה השניה, ולאחר מכן נפל אל מותו על רצפת הבטון.
והחתול – זה שטורף את הנחשים :

לפני שיצאו לדרך הראה "מר חתול" סימני עצבנות מפליגים, עיניו העגולות התרחבו והוא שרט את בלנקה, ולכן נאלצו היא וקלמאן לכלוא אותו בתוך התיק.
"אילו רק היה קצת תרבותי…" גיחך קלמאן, "הוא היה מבין מה פירוש להיות כלוא כך."
"הוא צמא," נאנחה בלנקה. (עמ' 23) 

או השיחה בין בלנקה לבעלה אודות אותו חתול ממש המבקש לטרוף את הפרפר, שהוא סמל לטוב ולחופש – "הטבע הוא עיוור ואכזר, אמר לה פעם קלמאן. והיא השיבה לו: "לא יותר מבני האדם" (עמ' 110) שיחה הנמצאת בין הסיפור על החתול, לבין ביקורה של אשתו של הבנאי, בעלת השם המשונה – אדוקסי.  שבו המחברת מוסיפה בשם הדוברת הערה לקורא הדרוך "יש רק אדוקסי אחת, לטוב או לרע. אדוקסי, כולם יודעים מי זאת".(עמ' 112).
 
 "יערות אפלים" הוא ספק סיפור בלשי, ספק אלגוריה לקיום נשי. קצת קשה להגדיר אותו בנוסחאות ז'אנריות. הוא אינו בלשי במובן המקובל, מאחר שהעובדות המתבררות בתחילת הספר ובסופו על מותה של בלנקה, אינן תוצאה של חקירה אנושית, אלא כאילו מתבקשות מעצמן, כגורל ידוע מראש. הספר שנכתב על ידי אישה ועוסק באישה, יכול להתבאר גם כאמירה על קיום נשי טבעי, על בדידות ומרחק המובילים לאושר תמים, שבסופו המוות המכלה הכל.
כך או כך, התענגתי על קריאתו של הספר הזה. קורינה ביי כתבה ספר המושך את הלב אל בלנקה, דמות טראגית –  שם בהרים, המהלכת בלי דעת שמותה מצא אותה.  תרגומה הנעים של רות בומגרטנר-קדם יחד עם ההערות המועילות, אחרית הדבר וראשיתו,  כל אלה מצטרפים לספר המצוין הזה משביחים אותו, ומעוררים את הרצון לקרוא עוד משל קורינה ביי, השוויצרית, כבר אמרתי.