דברי פרידה לעתון "הצופה" שנסגר היום

 

היום יצא הגליון האחרון של עתון "הצופה". האחרון.

העתון נסגר ולא יצא לאור עוד.

למה נסגר? קשה לומר. ניהול לא נכון? חוסר מיקוד בקהל היעד? תשובות רבות לשאלה. עתונים רבים נסגרים, דבר, על המשמר ובחו"ל מצטמצמים, וגם "הארץ" שאמנם לא נסגר, אבל הפך לעטיפה ל"דה מארקר" ואיבד את כל טעמו. אולי זה קשור לחוסר יכולת של מה שמכונה "הציבור הדתי לאומי" להחזיק את המסגרות של עצמו והן מתפוררות לקבוצות קטנטנות, כמו אותה קבוצה שהתאחדה כדי לרוץ לבחירות והתפרקה עוד לפניהן. ואולי סתם חוסר מזל.

 

יחד איתו, מה שאותי מצער הרבה יותר, נסגר המדור המשובח של חיותה דויטש, סופרים וספרים.

חיותה,  ידידה טובה, הצליחה לבנות מדור תוסס ורלבנטי, על אף שנאלצה להחזיק אותו במסגרת תקציבית מצומצמת ביותר, כשחרב הסגירה מעליו כל הזמן. במדור "סופרים וספרים" נדונו דברים חשובים שעוררו ענין, כמו פולמוס "רבדים", ורק לאחרונה שאלת "חומרת רבי זירא" (לטובת אילו שאינם בקיאים, אומר רק שהנושאים עוררו ענין וסערה ציבורית תוך הקהילה הדתית לאומית  – על הציר שבין הלכה למודרנה). חיותה ידעה, מה שרבים מדי לא יודעים, לא לבנות את המדור בדיוק שיתאים למשבצת האידיאולוגית שהיא עומדת עליה, אלא לתת במה רלבנטית, עם היד על הדופק, לזרמים שונים בתוך הציונות הדתית.

 

ונימה אישית, בעתון "הצופה" התחלתי לכתוב, פתחתי במאמר פה ומאמר שם, לימים קיבלתי טור בעתון היומי, ואחר כך גם בעתון סוף השבוע. חיותה קיבלה אותי במאור פנים, וידעה לעזור כשצריך ולהעיר כשנדרש. וזה רק מקצת שבחה.

אני אמשיך לכתוב פה ושם, במקור ראשון ובנקודה, ופה בבלוג כמובן.

היו ימים ולא ישובו עוד. תודה לקוראי "הצופה", היו שלום.