כשאני לעצמי עם עצמי
"לא יותר מיום יומיים", כך כתוב על גשר בעיר. ומה אחר כך, תוהים כל האנשים. מה יהיה בעוד יום או יומיים?
הכתובת על הגשר, כמעט כמו אותה כתובת על הקיר היא תחילתו של הסיפור וגם סופו. הספר "לא יותר מיום יומיים" שכתב טוני ויגוריטו ב2001 ותורגם זה עתה לעברית הוא ספר על סוף העולם ומה שקרה אחר כך.
המעשה מסופר מפיו של דוקטור פלייק פאונטיין, ביולוג מולקולרי באוניברסיטת פיטסי, וסיכון בטחוני. יחד איתו בעלילה המסובכת, חברו הטוב ד"ר בליפ קורטלי, פרופסור לסוציולוגיה בעל נטיות פרנואידיות מאז שהחוג שלו אוחד עם החוגים לאנתרופולוגיה,מדעי המדינה,פסיכולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה. למסע התמוה מצטרפים האח זבדיה, פטר פיטסי ודוקטור סופיה קרטהורס. האח זבדיה הוא מטיף נוצרי המגיע לקמפוס להטיף לקחו לעדת הסטודנטים ההולכים אחר שרירות לבם, הוא עושה זאת באמצעות איומים בגיהינום תוך פירוט גרפי של חטאיהם האמיתיים והמדומיינים. פטר פיטסי הוא הנשיא והמנכ"ל של אוניברסיטת פיטסי, רברבן כוחני, שגר בתוך המשרד שלו, מקבל את אורחיו כשהוא באמבט ומגדל על פני האוניברסיטה צמחי אוג ארסי. סופיה קרטוהורס היא אשתו טובת הלב של בליפ קורטלי. לחבורה הזו עוד יצטרפו דמויות מוזרות ואקסצנטריות, ככל שהעלילה מתפתלת והולכת. אי אפשר להרחיב בלי להסגיר פרטי עלילה משמעותיים, שיפגמו בחווית הקריאה. אוכל לומר שיש כאן ביולוגיה מולקולארית, בלשנות, סוציולוגיה, רמזים למסיבת התה של עליסה, ד"ר סטריינג'לאב, החלילן מהמלין ומה קורה כשהכול משתבש.
ובכל זאת, עיקרו של "לא יותר מיום יומיים" עוסק בשאלת ה"עצמי" והקשר הבין אנושי.
כפי שמסביר ד"ר בליפ קורטלי, הסוציולוג שבסיפור:
העצמיות היא חברתית..זה אומר שתחושת העצמיות שלך נובעת מקשרי הגומלין עם אחרים. היא נולדת וגדלה בתהליך התקשורת והאינטראקציה האנושית…כדי לתקשר את חייב להיות מסוגל להעריך את מה שאתה אומר מנקודת המבט של אחר, כדי להיות בטוח שיש משמעות בדבריך. ההשתקפות הדמיונית שהתודעה שלך יוצרת היא תחושת העצמיות שלך. בכך שאתה מכיר בכך שאתה אובייקט בתפישתו של אחר, אתה הופך לאובייקט בעצמך. זה פשוט ככה.
כמובן, זה לא אומר שאין איזושהי עצמיות עמוקה בע' רבתי. אבל תחושת העצמיות שאתה רגיל אליה ביותר, יציר הדמיון של האגו שלך, העצמיות הזו היא חברתית". (עמ' 139)
הרעיון הזה, לפיו ה"עצמי" הוא ישות שמשמעותה מתבארת רק בתוך מיקומה בהקשר החברתי, אינו חדש כל כך ותלמידי סוציולוגיה מתחילים שומעים אותו מדי שנה בקורס המבוא. עם זאת, הוא אינו נפוץ מחוץ לדיסציפלינה ובשיח הפופולארי נפוצה הרבה יותר התפיסה הפסיכולוגית. זו השמה במרכזה את האינדיבידואל ויחסיו עם עצמו בתוך עצמו.
מניסיוני אני יכול להעיד, כי רבים מאלה השומעים את הרעיון בפעם הראשונה ונחשפים לראיה הסוציולוגית המתמקדת באינטראקציות החברתיות ובמקומו של היחיד בתוך רשת של משמעויות, נוטים לראות זאת כרעיון מטריד המפחית מערכה של הייחודיות שכל אחד היה רוצה לייחס לעצמו. אדם שהוא מרכז היקום ובשבילו נברא העולם.
הכלי הבסיסי של העצמי הוא מה שנקרא "יכולת סמלית". היכולת להשתמש בסמלים תוך אינטראקציה עם סביבתו. ובמונח "סמלים" אין הכוונה רק לייצוגים גרפיים כמו סמל המדינה, או תמרור "עצור" אלא לשימוש בשפה היוצר את התקשורת המילולית עצמה. כשאנחנו אומרים "כסא" ומתכוונים לחפץ מסוים בעל תכונות ידועות, המלה "כסא" היא הסמל שמייצג בהקשר החברתי את הכסא הספציפי, ואת הרעיון הכללי שמאחורי המונח "כסא" (למשל – "עצם בעל שלש או ארבע רגליים המשמש לישיבה"). ישנם סמלים פשוטים, וישנם מורכבים ביותר. אבל כל התקשורת אינה אלא שימוש בסמלים.
מה יקרה אם כל זה ישתבש, שואל טוני ויגוריטו, אילו פנים יקבל העולם ללא יכולת לתקשורת סימבולית. מה תהיה דמות העצמי של אנשים בחברה כזו אם יוותר להם בכלל "עצמי" ואם תהיה חברה בנסיבות שכאלה. הסוציולוגיה תשיב לו – אין אנושיות בלתי תרבות, ותרבות לא תיתכן ללא היכולת לתקשר באמצעות סמלים. ויגוריטו מנסה להציג חלופה, תקשורת עמוקה בהרבה הנסמכת על גרעין אנושיות "אותנטי" עמוק ומהותי הרבה יותר מהעטיפות החברתיות שלו. בבסיסנו כולנו בני אדם והתקשורת הלשונית שלנו אינה אלא מסכה שמפרידה בין כולם.
ויגוריטו מלעיג לכל אורכו על הממסד ועל נציגיו. שוטרים, חיילים, מנהלים בכירים, לא משנה. את כולם הוא מציג כאוסף של לא יוצלחים פטרנליסטיים, אחוזים באובססית כח, שספק אם הם בכלל שפויים בדעתם. גם זה חלק מביקורתו על החברה. נראה כי בעיניו המוסדות החברתיים, במיוחד הרשמיים שבהם אינם אלא מטרד שנזקם רב מתועלתם. כמו תיאורו t,נשיא האוניברסיטה
"פטר פיטסי מתאפיין בקוצרו. הוא קצר שיער קצר גוף וקצר רוח. ליליפוטי עלוב שמצליח בכל זאת לתמרן את כל מי שסביבו למלא אחר הוראותיו"
איני יודע למה אנשים קטני קומה נחשבים לאנשים נמוכי רוח, אבל נניח לזה, המחבר ממשיך ומבקר, שלא לומר מגדף:
"המאמץ הנדרש כדי להדוף עלוקה מוצצת נשמות שכזאת קטן מהמאמץ הדרוש כדי לקיים את קליפתה המרקיבה".
הביקורת של המחבר כל כך נוקבת וההסתייגות כה חריפה שלעתים היא מעוררת בקורא תחושת אי נוחות. נראה כי בעיניו המוסדות החברתיים, במיוחד הרשמיים שבהם אינם אלא מטרד שנזקם רב מתועלתם. אין פלא שהדמויות החיוביות היחידות בספר הן ד"ר בליפ קורטלי ואשתו, היפים לשעבר המורדים בממסד בכל הליכותיהם.
ספרי מדע בדיוני מבקשים לשאול איך יראה העולם לאחר שינוי משמעותי, אם כתוצאה מטכנולוגיה מהפכנית ואם ממחדל נורא או מגפה. ויגוריטו מיטיב לשאול את השאלות, אך לטעמי משכנע פחות כשהוא מגיע לתשובות. תאמרו שאינני מחבב פתרונות אוטופיסטים, או שאני שבוי בתפיסה הסוציולוגית. כך או כך, ויגוריטו מבקש לדון בנושאים חשובים, אך למרות הפוטנציאל המבטיח, הוא אינו מצליח. הספר כורע תחת עומס הרעיונות שבו. לקראת הסוף העלילה קורסת לתוך עצמה ומוחלפת באוסף של נאומים מפי המחבר, משכנעים יותר או פחות, תוכלו להחליט בעצמכם.
לא יותר מיום יומיים, טוני ויגוריטו, מאנגלית: ורד טוכטרמן, אופוס, 2008, תשס"ח, 338 עמ', 86 ש"ח
על קריסת העלילה היא תיאור מדויק של לא מעט ספרים שלמחבר שי ענין בוער להעביר .תודה
לטעמי הספר מעולה.
הרעיון לפיו אין "עצמי" הוא סוציולוגי, או בודהיסטי.
הרעיון לפיו "חייה את הרגע" הוא הדבר הנכון הוא בודהיסטי.
ובעיני המטריד מכל בספר הוא העובדה שלמרות שהוא פיקצייה, ברור לגמרי שאיפשהו, יש מישהו, שעובד בדיוק על נגיף כזה.