מרוץ אופניים אינו הדבר הכי מעניין לצפות בו. יש שיאמרו כמו לראות את הנענע גדלה, אחרים ישוו לשלב הסחיטה במכונת כביסה. המון גברים מגולחי רגליים מדוושים במרץ, בעליות ובירידות, וחוץ מהתרסקויות פה ושם, שום דבר לא קורה. (כן, אני יודע שמומחים מוצאים ענין, וגם הרועה מסוגל להבחין בין כל הכבשים שבעדר). הסיבה לכך היא שהמרוץ, ארוך ככל שיהיה נקבע בקילומטרים האחרונים, ולפעמים במטרים האחרונים.
ראו למשל את המרוץ משבת האחרונה, ממילאנו לסאן רמו. אחרי כמעט שלש מאות קילומטרים של דיווש חסר מעצורים ברנש אחד בשם האוסלר, שכבר ראה את קו הסיום, נעקף על ידי רוכב ערמומי, מארק קוונדיש שהשיג אותו ממש על הקו. גלגל או חצי גלגל לפניו.
מה זה אומר?
בסטטיסטיקה קוראים לזה פער בלתי מובהק. כלומר במקרה זה ניצח ולא אחר. בספורט ניצחונות מהסוג הזה נחשבים "הירואיים", ניצחון הרוח על הגוף, דברים כאלה שגורמים לשדרני ספורט לצרוח בהתלהבות ולהתפייט שנים אחר כך. ובעצם? במקרה. נכון, קוונדיש הנ"ל הגיע לשם רק בזכות יכולתו הגבוהה יחסית לשאר המתחרים (אני מקווה שעשה זאת ללא עזרת כל מיני חומרים אסורים) אבל לחיצה אחת פחות מוצלחת על הפדל היתה משאירה אותו במקום השני, ללא התהילה.
וגם ללא הפוסט שלי, אבל אני מניח שעם זה הוא עוד היה מסתדר איכשהו.
===================================================
פינגבק:ספר חברה תרבות » ארכיון הבלוג » השנתיים האבודות של חנוך