אשה אחת הולכת לרופא

"הערב בשמונה ורבע כרמן הלכה לעולמה בשלווה. הייתי איתה. מרגיש כרגע די בסדר. אטלפן אליך מחר. תוכלי לקחת חופש ביום ששי כדי לבוא ללוויה?" (עמ' 331)

אישה אחת הולכת לרופא. נשמע כמו התחלה של בדיחה, לא מהמוצלחות שבהן. 
ההמשך קצת פחות משעשע. הרופא אומר שהיא חולה בסרטן ועכשיו כבר אין שום דבר שיכול לעזור לה. הוא מוסיף ואומר שבפעם הקודמת שהייתה אצלו, לפני חצי שנה בערך, הוא טעה. טעות מצערת, מביכה, כבר אז היא הייתה חולה. אבל עכשיו אין מה לעשות.
 
"אישה אחת הולכת לרופא" שכתב ריי קלון ההולנדי, מספר על סטיין ואן דיפן ואשתו כרמן. הספר הוא רומן הבנוי  על קורותיו של המחבר שאיבד את אשתו בגיל שלושים ושש. הסיפור מובא בקולו של סטיין, עובד בסוכנות פרסום, אוהד איאקס בכדורגל וחובב מוזיקה. שמות הפרקים הם ציטוטים מתוך שירים משנות השמונים של המאה הקודמת . סטיין אינו גיבור אציל מידות, דמות שלאורה תרצו לחנך את ילדכם הצעירים, הוא איש לא אמין במיוחד, עם חברים לא ממש מרשימים, וסגנון התבטאות לא ממש מכובד. עולמו הפנימי אינו עמוק ומה שיותר מטריד, במיוחד על רקע העבודה שאשתו גוססת היא נטייתו האובססיבית לניאוף. לפני המחלה ובמהלכה.
סטיין,  מתאר את מחשבותיו כשהוא פוגש את הרופא שבגלל האבחנה המוטעה שלו אשתו עומדת למות. הוא מספר איך הוא מרגיש כשרופא מספר להם ש"הפעם זה כן ממאיר", ו"אתם יכולים לגשת מחר לד"ר סכטלמה, היא רופאה פנימית, היא תסביר לכם מה הולך לקרות עכשיו. בסדר?". הד"ר סכטלמה, אף היא מופת לאמפתיה, מספרת להם, כאילו מדובר בתיקון המכונית המקולקלת שלהם, שנכון, היתה טעות באבחנה, אבל באמת שאין טעם לבכות על חלב שנשפך. הרופאה גם נוזפת בהם על שהעזו לחפש מידע באינטרנט על המחלה.  סטיין מספר על חבריו ותגובותיהם, על הדרך שלו להתמודד עם מחלתה של אשתו.  ומתאר באריכות ובפירוט מטרידים ומצמררים את כל שלבי המחלה – הימים השעות והדקות מהרגע בו נודע להם על מחלתה ועד לרגע האחרון.
 
 
לא היה לי קל לכתוב את הסקירה הזו. חודשיים חלפו מאז שהבטחתי לעורך שתכף אני שולח. קריאת הספר לא הייתה פשוטה, למרות שהסוף ידוע מראש. כולנו יודעים שיומנו יגיע, מתי שהוא, אך החיים נטרפים כשהתאריך כבר בלוח השנה. הספר אוחז בך בכנות מטלטלת, מהפכת קרביים. לא מדובר בספר מז'אנר "הכינו את הממחטות", ולא בקיטש סנטימנטאלי. הספר מוציא החוצה את כל מה שלא רוצים לדבר עליו. כל מה שנחבא מאחורי הדלת עליה כתוב  "המחלקה האונקולוגית", ונעלם באוושת החלוקים הלבנים. קלון  מטיח בפרצופך את כל מה שמוסתר, שלא מדובר. מחלה אינה משהו ש"נאבקים בו בגבורה" אלא קיא ודם, ושערות נושרות. קלון  מתאר את הרופאים, שיש בתוכם כאלה שהם משכמם ומעלה, אך יש יותר מדי מהם אטומים לרגש ומתייחסים לחוליהם כאילו היו "מקרים", ואל בני המשפחה כאל מטרד לא הכרחי. כך למשל תיאור השיחה בין כרמן לרופא, כשהיא מגלה שכבר אין מה לעשות, מקפיא:

 "אני אסבול מאד מכאבים?" כרמן שואלת בבכי. "לא. כמעט בטוח שלא…בגלל הגידול הכבד מפסיק לפעול בשלב מסוים. אז תחול ירידה ברמת האנרגיה שלך, את תישני יותר, ולבסוף תיכנסי לתרדמת. ואז תמותי. תהליך מאוד הומאני"  (עמ' 190)

 קלון מדבר על הקשיים האמיתיים הניצבים לפני חולה נוטה למות. הידיעה שזמנך קצוב, קצר, ומה שרצית לעשות כבר לא תעשה, מי שרצית להיות כבר לא תהיה, וכל מה שאתה מבקש הוא עוד זמן קצר, פעוט בחברת יקיריך, שבקרוב תהפוך עבורם לזיכרון.   הוא מספר על הצער הנלווה למחלה בשל השחתת הגוף, אובדן הזהות המחוברת למראה החיצוני. על ההשפלה שבניתוח כריתת שד.  
קלון מצביע על המחיר שנדרשים לשלם קרובי המשפחה, ובמיוחד בן הזוג. גבר ממוצע, פשוט ולעתים גס, נדרש להפוך לפלורנס נינטינגל ואמא תרזה המגולמות באדם אחד. סתם איש, בלי יכולות מיוחדות רואה את אשתו צועדת אל סופה, נדרש להיות מבין רחום ואמפאתי, בעת שהוא מנסה לאסוף את עצמו ולהבין כיצד קרס עליו עולמו והאישה היפהפייה שלה נישא לא מזמן הופכת לשבר כלי. האם הוא חייב להקדיש עצמו למענה, יום ולילה במסירות? מותר לו לנסות לחיות חיים משל עצמו, לשמוח עם חברים בפאב, ללכת למשחק של קבוצתו האהובה?
 
 
נואף סדרתי המרוכז בעצמו, אינו בדיוק האיש שאמור לעורר סימפטיה גם כאשר הוא נקלע לתוך טרגדיה ואינו יודע מה עליו לעשות. ובכל זאת, סטיין מצליח לעורר אמפתיה גם כשהוא שקוע ברחמים עצמיים בחיקה של אישה אחרת. בחירותיהם המוסריות של סטיין ואשתו אינן מובנות מאליהן, והספר אינו מתכון מבטיח לחיי משפחה תקינים או ללשון נקייה, ובכל זאת מצאתי את הספר הזה, נטול הנחמה, ראוי לקריאה, נחוץ, כמעט הכרחי.