על חורבות הקולוסיאום – סקירה על ספרו החדש של ניסן שור "לרקוד עם דמעות בעיניים"

אף פעם לא הייתי בדיסקוטק. גדלתי בהתנחלות, ולא היו לנו כאלה בסביבה. הרב שלי בישיבה חשב שדיסקוטק הוא אבי אבות הטומאה, בבני עקיבא אמרו שזו תרבות של ריקנות, ואבא הוסיף ואמר שיש שם אוירה של עבירה. כשגדלתי קצת, ועמדתי על דעתי, עדיין לא הלכתי לדיסקוטקים. בליל שבת אני בבית, ובאמצע השבוע  איכשהו לא היה לי ממש דחוף. נורא מרעיש שם, ככה שמעתי. כשיצא לאור ספרו של ניסן שור "לרקוד עם דמעות בעיניים – ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל"  חשבתי שתהיה זו הזדמנות לנסות להבין מה החמצתי, ואולי להתפייס רטרואקטיבית עם ג'ון טראבולטה וחברותיו.

שור בחר לפתוח את ספרו בחמישי למרץ 1939. אדולף היטלר, חוקק חוק לפיו כל נער ונערה חייבים להצטרף לתנועות הנוער של המפלגה הנאצית. באותה תקופה, ממשיך שור ומספר, הייתה גם תנועת נוער חלופית, מחתרתית שנקראה "נערי הסווינג" שהקשיבה למוזיקה זרה, והמשיכו לארגן מסיבות ריקודים פרטיות בשנים 1939-1940.  הנאצים לא התירו לה לפעול, מאחר שהמוזיקה נחשבה למופקרת ומזיקה, ורדפו את כל המשתתפים. התופעה התרחבה גם לאזורים הכבושים. בצרפת, כדי להתמודד עם הרדיפות, "נוער הסווינג" ערך את מסיבותיו מתחת לאדמה. מאחר שלא היו הרכבי ג'אז, הדרך היחידה הייתה האזנה לתקליטים. אחד המקומות הללו נקרא "הדיסקוטק". זו הייתה ההתחלה, ומכאן סוקר שור את תולדות המועדונים, מהחברה הסלונית של שנות החמישים ועד היום.

הספר, בניגוד למה שאולי תחשבו על המוסיקה הקלה, כבד למדי. יותר מחמש מאות עמודים, עם מפתח והערות שולים.  הספר ארוך, ארוך מאד. בשל ראשוניותו, אני משוכנע שיהיה מקור מצוין לציטוטים בעבודות סמינריוניות מכאן והלאה. שור סוקר בידענות רבה מגמות מוזיקליות ושמות בעלי מועדונים, תקליטנים נבחרים ואירועים. אם רצית לדעת תוכל לגלות בספר מתי נסע לירון תאני ללונדון לקנות תקליטים חדשים, ותגלה בו הבחנות בין ז'אנרים ותת ז'אנרים בעולם המוזיקה.  המון פרטים מוזיקליים, לא מובנים למי שאינו בתוך התחום.

לא אני הוא האיש שישפוט את רמת הדיוק והניתוח המוזיקאלי, לי הפריעו ההתייחסויות הסוציולוגיות – טיעוניו של שור המנסים באופן שטחי מאד לקשור את תופעת המועדונים להקשר חברתי רחב יותר מתבססים על חשיבה פשטנית ונטולי כל אסמכתא. ניכר שהמחבר יצא לדרך עם תיאוריה מוצקה והוא לא ייתן לעובדות לבלבל אותו.

סיפורם של נערי הסווינג שרקדו בימי היטלר, איתו בחר שור לפתוח את הספר, מכונן את הפוליטיקה ואת האתיקה המפוקפקת של הספר. שור מבנה את סיפור המועדונים כמלחמה תרבותית בין מיעוט רדוף לתרבות ולממסד הסוגרים עליו ומבקשים לכלותו, מאבק בין בני אור לבני חושך. כך מימי המרד הסלוני של שנות החמישים ועד לימים הקשים של האינתיפאדה השניה, בה בחרו צעירים, למרבה הזוועה, לבלות ערב שירה עם שרה'לה שרון במקום לרקוד לצלילי מוזיקת טראנס, כמו שכל בן אדם הגון היה מעדיף  לעשות. שור מציג את תרבות המועדונים כאלטרנטיבה לתרבות הלאומנית שפשתה בישראל, תרבות-נגד לקולקטיביזם מבית מדרשה של מפא"י.. אנשי המועדונים הם אנשים רגועים, שמחים ומאושרים, המציגים לנו את הפנים האחרות של ישראל. שור מציג את מתנגדיו כלא לגיטימיים ולא עוצר רגע לתהות אם באמת בזמן השלטון הנאצי בצרפת, הדבר הראוי ביותר להערכה הוא עריכת מסיבת ריקודים, ולא הצטרפות לרזיסטאנס (תנועת ההתנגדות), למשל.
רעיונותיו של שור מבולבלים וסותרים את עצמם. סיפורם של הדיסקוטקים והמעבר ממוזיקת ג'אז ורוק אל המוסיקה האלקטרונית מובנה אצלו כהתפתחות, וכל ז'אנר הנבנה על חורבותיו של הקודם ממשיך את הקידמה, ומשאיר מאחור חובבים ישנים שלא יודעים שהחוקים השתנו וצריך לתפוס מהר את הדבר הנכון עכשיו, לפני שיתיישן. שור, מרבה למחות כנגד היררכיות מוזיקליות , ומתנגד לחובבי הרוק המדרגים את המוסיקה האלקטרונית כזן לא מפותח במיוחד של מוזיקה.  אך כל זה לא מפריע לו עצמו ליצור היררכיות של חשוב ולא חשוב, טוב ולא טוב. הבחנות דקיקות, כמעט לא נשמעות, אם יותר לי להשתמש במטאפורה בעיתית  למוזיקת מועדונים, הן אצלו עניין גדול. הוא מדקדק ומתאר את ההבדלים בין מוזיקה "אמיתית" ל"מסחרית" (ההבדל הוא בעיקר במספר המאזינים, אם הם מעטים בישראל ורבים מספיק בחו"ל, זה טוב. אם בישראל התופעה התפשטה מעבר לקבוצה יחודית בעיני עצמה, צריך מהר להמציא משהו אחר "אלטרנטיבי") , יוצר הבחנות כמו תל אביבים "אמיתיים" לעומת יושבי הפרברים –  חולון ובת ים המעזים לבוא ולהצטרף למסיבה לא להם. שור, הקורא לאחוות עמים ודמוקרטיה, מוצא את הזמן והדרך לגנות את ה"ערסים" –  הכינוי הבורגני לצעירים ממוצא מזרחי הנחשבים לבעל סגנון לבוש מוקצן, וסגנון דיבור מוחצן. בשיא הפירמידה נמצא, כמובן  התל אביבי המעודכן. שור שותף להתפעמות מ"האומן 17" אותו דיסקוטק שנפתח בפאתי ירושלים והביא לעולם את החידוש המופלא – בירושלים, העיר הדתית והנחשלת, נפתח דיסקוטק ששווה לנסוע בשבילו מתל אביב.
במסגרת מלחמתו במורדי האור, מכנה שור את בילוי ראש השנה בהאומן 17 – "חילול ירושלים", כינוי מגוחך בהתחשב בעובדה שמדובר בסך הכל בכמה מאות תל אביבים מרעישים בתוך אזור תעשיה בקצה ירושלים, בין סופרמרקט נעול למוסך סגור. (מעניין שהאתר החילוני הזה נסגר בסופו של דבר בגלל העלמת מס, שאף היא ככל הנראה מעין  תרבות ישראלית חתרנית אנטי ממסדית.)
מוזיקת הטראנס, זכתה לביקורת בגלל שנקשרה לשימוש מקיף בסמים. שור מספיק הגון כדי לא להיתמם ולומר שמדובר בעלילה ויש משמעות לטראנס בלי סמים.  שור מדבר בהרחבה בזכות השימוש הנרחב בסמים, ומבקר בחריפות את מתנגדיו. הוא אינו מקדיש זמן לדיון בסוגיה זו ורואה כמובן מאליו את השימוש בסמים משפיעי תודעה, משהו שיכול לסייע "אם רק מקפידים להשתמש בו נכון", כמובן. הוא תמה מדוע יש התנגדות להשתתפות חיילים במסיבות טראנס בהן יש שימוש נרחב בסמים. אני חייב להודות כי לי, באופן אישי, הרעיון שבחור הנושא דרך קבע נשק קטלני, ינהל את חייו תחת השפעת סמים, לא נראה רעיון מוצלח.
שור מדבר על תרבות הסמים  וסותר את עצמו. מצד אחד הוא רוצה שהשי

שור מדבר על תרבות הסמים  וסותר את עצמו. מצד אחד הוא רוצה שהשימוש בסמים יחשב לתופעה מקובלת (או כפי שהוא אוהב לכנות "נורמטיבית")  אך מצד שני קובל שוב ושוב  מדוע ה"בליינות" לא הפכה לאורח חיים והשליטה תפיסת עולם נהנתנית, רגועה ושוחרת שלום.
תרבות המועדונים, כחלק מהתרבות הפופולארית יכולה להיות נושא מעניין למחקר, לפחות כמו תופעות סוציולוגיות אחרות. תרבות נערי הגבעות, למשל. כך שאין לי כל טענה מדוע בחר שור לעסוק בנושא, ומדוע הוא חשוב. אבל, למרבה הצער, בסופו של דבר, לא  מדובר פה רק בספר היסטוריה, אלא במניפסט, שלא לומר מסע צלב למען ההכרה בתרבות המועדונים. למרות שקראתי את כל העמודים בספר, לא הבנתי  מהי ההכרה שהוא מחפש ולמה הוא בכלל צריך אותה. מדוע מי שמתנגד לבורגנים ולממסד, צריך את ההכרה שלהם בפועלו.

ספרו של ניסן שור "לרקוד עם דמעות בעיניים – ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל"  מבקש, לפי הכתוב על גבו לקחת "את הקוראים למסע מקיף  בנבכיה של תרבות שזוכה סוף סוף לכבוד הראוי לה"  אבל – כפי שידע כבר קזבלן, ששוטט ביפו העתיקה מלווה בחבורת רקדנים –  בשביל כבוד, צריך לעבוד.

התפרסם במוסף "שבת" של עתון "מקור ראשון"