"ב-25 בינואר 1999, לאחר מאמצים ממושכים, נפל דבר בישראל: כשלושים נערים חרדים גויסו לצה"ל, במסגרת המאפשרת להם לשרת במסלול קרבי תוך הקפדה על אורח חייהם כחרדים."
כך, בנימה דרמטית, נפתח ספרו של דוד זולדן "חרדים לגורלם" המבקש לספר את עלילותיה של הפלוגה הראשונה בנח"ל החרדי. דוד זולדן,
עיתונאי ועורך, בן למשפחה חרדית מזיכרון יעקב, הוא בוגר המחזור הראשון של הנח"ל החרדי . חדור תחושת שליחות מבקש זולדן לספר את סיפורם של חבריו הלוחמים החרדים, שנאבקו בחברה החרדית ממנה באו ודרכם היתה למופת לרבים. כיום, לדבריו, הפלוגה החרדית הפכה לגדוד ועוד ידה נטויה.
לא קלה הייתה לי קריאת הספר. לא בגלל תכניו הקשים חלילה, או חידושיו המרעישים אלא בשל סגנון כתיבתו הלא ברור. נראה כאילו הטקסט עבר הישר ממעבד התמלילים של המחבר אל בית הדפוס, ללא מגע יד אדם בדרך. אין בספר סדר עלילתי או תמטי, והפרקים עצמם קופצים מנושא לנושא. הסיפורים חוזרים על עצמם, כך למשל המפגש עם אלוף אלעזר שטרן בעמ' 147 חוזר שוב בפרק נפרד המוקדש לנושא. המחבר מביא קטעים ארוכים בשם חברים שונים בלי להסביר מיהו המצוטט ומה ענינו (תמהתי במשך כמה דפים מנין צצה מאיה, החברה האהובה, ככה פתאום באמצע הספר ובאמצע החיים של זולדן הרווק). המחבר כולל בספרו פרטים רבים, רבים מדי. לא ברור מתי מתחיל סיפורו של גדוד הנח"ל ומתי אנו פונים אל "החיים על פי זולדן". כך למשל כלולות בספר, לטובת תיעוד המאבק, תמונות בר המצווה של זולדן. ובקיצור, איפה עורך הספר, האם נרדם על משמרתו? האם הספר נערך בכלל?
חמור מכך – זולדן נעדר כל ראיה ביקורתית של האירועים והתהליכים המתוארים בספר, והוא אינו מסוגל לתת פרספקטיבה רחבה יותר למה שקורה. הוא מדקלם את כל הקלישאות הידועות על החרדים, ומתחזק היטב את תפיסת העליונות החרדית. (יחד עם שימור הפלגנות הפנימית). זולדן אינו מותח ביקורת אמיתית על החברה ממנה בא. ברור לו שמי שסוטה מהדרך, השידוך שלו ושל כל משפחתו יפגע. זו תורת הגמול החרדית לשיטתו. הוא רק מצטער על שזה קורה לו, למרות כוונותיו הטובות, אבל לא מנסה לתהות על טיבה של החברה ממנה יצא.
קשה להבין מה רוצה בסופו של דבר להשיג זולדן, מהו המודל שהוא מציע לצה"ל, לחברה הישראלית, לחברה החרדית.
הנח"ל החרדי, לשיטתו של זולדן אמור להיות חממה תמידית, מוגנת מפני נזקים רוחניים, שירות דה לוקס ללא פשרות והנחות. הגדוד החרדי צריך לקבל את ההכשרים ה"מהודרים" ביותר, ולקבל "את מה שאפילו ההסדרניקים לא קיבלו". זולדן דורש מהצבא לכונן מרחב מוגן חרדי, אליו לא יכנסו רוחות העולם החיצון וערכיו. ראש וראשון לנזקים הרוחניים הוא נוכחותן של נשים צעירות, אם אמות הטומאה. הוא מבקש שחבריו החרדים יצטרפו לטייסת, אך מתלבט האם מותר לעלות למסוק בו משרתת טייסת. גם חברתם של "מיזרוחניקים" אינה נאה בעיניו, והוא פעל להקטנת שיעורם של אלה בין חיילי היחידה החרדית.
זולדן פוסח על שתי הסעיפים כשהוא חושב על דמותו של החייל החרדי האידיאלי. מצד אחד הוא מתרפק על ערכי הפלמ"ח והמחתרות, בציטוטים והשוואות. (כך למשל הוא מכנה את חבריו "חיילים אלמונים", ומצטט מתוך השיר "מסביב למדורה" ) , שואף אלי קרב ומבקש שיתנו לנח"ל לנצח, אך מצד שני הוא מספר מעשיה, שכמו נלקחה מגיליון "שיחת השבוע" של חב"ד על חברו הצדיק, שבעיצומה של משימה עמד להתפלל בדבקות, תוך שהוא מסכן את עצמו ואת חבריו ליחידה.
כיצד אפשר ליצור צבא בו יש חיילים ש"לא יכולים להלחם בתשעה באב", ומעדיפים ללא סייג את פסק הרב שלהם על פני הוראת המפקד? חיילים שלא מכירים בערכי הצבא כמחייבים ומבקשים לעשות בו כרצונם. התשובה שלו פשוטה "שישלחו אחרים", מעין שכלול של הגישה החרדית שאינה רואה את עצמה אחראית לנשמתם של אחרים או לאחריות כוללת למדינה או לצבא.
מה הוא רוצה מהחברה החרדית, תשאלו. ובכן, גם כאן אין לו תשובה ברורה. אם מדובר בסיפור הצלחה כה גדול, מדוע עדיין נדרשים ל"גיוס" באמצעות סוכנים חצי מוסווים? ומה ישיב לחבריו החרדים? האם לדעתו אל הנח"ל ילכו רק אלה "שאינם לומדים" והעילית ישארו בישיבה, או שמפני "מה יגידו" יקפידו לקחת רק מי שמעלתו הרוחנית מספיקה לעמוד באתגרים. זולדן ממשיך להתרפק על החברה החרדית, למרות כל מה שעוללה לו, לחבריו ולרבנים שתמכו במהלך. אך בד בבד הוא מבקש לזכות בהערכתה. גישה זו הזכירה לי, ויסלח לי מי מהצדדים העלול להיעלב, את התנועה של ההומוסקסואלים והלסביות הדתיים. אלה כאלה פועלים בשטח אסור, נתפסים כמי שמקעקעים כל יסוד בחברה, אך ממשיכים לבקש את קרבתה ושואפים להמשיך ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה.
ובכל זאת , על אף כל הדברים שכתבתי לעיל, ספרו של זולדן הוא בעל ערך רב, אם רק נדע לקרוא אותו נכונה. ואין הכוונה לנסות לחלץ אנקדוטות משעשעות ותובנות מקומיות. בסופו של דבר – לא מדובר כאן בספר עיון הנדרש לספק לקוראיו ניתוח של התופעות המתוארות בו ותובנות מרחיבות מעבר לסיפור העובדות , אלא ב"טקסט", עדות של אדם המדבר בגוף ראשון רבים. תיאור מפיו של עד הנכתב בשפתו במושגיו. "חרדים לגורלם" נמצא בתוך נקודת מבט המייצגת את המיקום החברתי והתרבותי של הכותב עצמו, כמעט ללא כל עריכה מתערבת העלולה ליצור מסך של ניכור בין הטקסט לבין כותבו. ערבוב הלשון הגבוהה עם הנמוכה, סלנג חרדי עם מושגים צה"ליים, התלהבות קיצונית מהמעשה, שילוב האישי והקולקטיבי, כל אלה יוצרים את הספר. זולדן, מדגים לנו בכנות משכנעת את הסתירות והמורכבות של היות חרדי ישראלי בעת הזו. רגל פה ורגל שם, עדיין חרדי אבל כבר לא ממש. הישראליות נלחמת בחרדיות, ולא ניתן לדעת מי מהן הכריעה. ב
עולמו של זולדן ובתפיסתם של חבריו, נוכחים בעוצמה רבה האתוסים הציוניים הקלאסיים, יחד עם המודלים שלה לאזרחות ראויה ולגבריות הולמת. בד בבד זולדן אינו יכול , ושמא אף לא רוצה להשתחרר מהאידיאליזציה של דמות הלמדן הנלחם את מלחמתה של התורה. זולדן לא מוותר על סיפורי הצדיקים שאינם שמים לבם לתלאות העולם הזה והבליו, למרות הסתירה בין דמות זו למיתוס הלוחם עז הנפש. כך גם ניסיונו המודרניסטי להציג אינדיבידואל הנלחם למען ערכיו, מתערבב בקולקטיביזם הרעיוני של החברה החרדית. העדר הגישה האידיאולוגית המוצקה, וחוסר היכולת להבנות תפיסה קוהרנטית של האירועים והציפיות מהם הם חלק מהעדות, מהתופעה, ובשל כך, למרות חסרונותיו, ספרו של זולדן מעניין, מאתגר ומעורר מחשבה.
חרדים לגורלם , דוד זולדן, ידיעות ספרים ספרי חמד, 2009, תשס"ט, 207 עמ', 98 ש"ח
גרסה מורחבת לפוסט פורסמה ב 31.08.09 במוסף "שבת" של מקור ראשון.
עדין לא קראתי את הספר, אעשה זאת בהקדם
אך הקריאת המאמר שלך אני מתרשם – שכמעט כל הנאמר בציבור החרדי על הנח"ל החרדי מאומת ע"י סיפורו של דוד זולדן
הוא אכן קרוע בין עולמות – מצד אחד הוא חונך ליראת שמים ומצד שני קשה לו הוא רוצה לפרוץ את המסגרת
אך לא מבין כנראה שהמסגרת נועדה בדיוק בשביל אנשים כמוהו
כיון שאנשים שנמצאים רק בתוך המסגרת אין צורך להגדיר דקויות של שמירת הלכה ושם תיחום בין גברים לנשים וכו'
כיון שזה במסגרת עולמם הדבר היחיד שהם מכירים
הם פחות זקוקים להחמרות ולאיסורי עשה ואל תעשה
לעומת זאת זולדן וחבריו דוקא משום שהם חצויים הם זקוקים לאותם מסגרת נוקשות שהחברה החרדית מכתיבה.
לצערנו – רוב רובם של אנשי הגדוד משוייכים לשוליים של הציבור החרדי
ולא רק בהבחנה של חשיבה עצמאית או מקוריות אלא בדרך כלל הם אנשים שנשרו ממסגרות לימוד רבות
הם ניסו כך ואחרת ולא צלחו – חלקם נאספו מהרחוב – פשוטו כמשמעו – כך שעבורם אין ספק שהצבא היה פתרון קל ופשוט
בדרך כלל – את המלחמה עם החברה החרדית הם עשו כבר קודם – כשהסתובבו ברחוב, נשרו מישיבות, ועוד כהנה
נ.ב. אני חרדי – עוסק למחייתי במקצוע חופשי, קרוב לאנשי צבא ביום יום שלי – רוב האנשים שסביבתי הינם חילונים למהדרין