פרויד היטלר ומשה רבנו – ספר חדש

 

את הספר החדש "מותו של זיגמונד פרויד – פרויד מול היטלר: מורשתו הספרותית והפוליטית" שכתב מרק אדמונדסון, פרופסור באוניברסיטת וירג’יניה קראתי בעניין, מהול בקצת חשש. אדמונדסון מספר על השנים האחרונות בחייו של פרויד, השנים בהן עלה היטלר לשלטון והתחיל מממש את ניסיונו לכבוש את העולם כולו. היטלר סיפח את אוסטריה שהתמסרה לו ברצון, ופרויד, שחי באותן שנים בוינה שבאוסטריה, כמו כל היהודים בני דורו ומקומו היה בסכנה. פרויד הזקן והחולה כבר היה ידוע בעולם בשל הגותו הפסיכואנליטית, הצליח להימלט לאנגליה בזכות סיוע של ידידים בעלי השפעה במקומות הנכונים.

ועכשיו, בטרם נמשיך, מגיע תורו של הגילוי הנאות. האמת? אני לא אוהב את פרויד. עוד מילדותי. הוא לא משכנע אותי. לא נראה לי כל העניין האינסופי עם הזהו, שפרויד מדבר עליו כל הזמן.  נכון, סיגר הוא לפעמים רק סיגר, אבל אצל פרויד קשישא המחשבות רצות להן לכל מיני כיוונים בלתי ראויים. כן, אני יודע שהיום, בחוגים ידועים לטעון שאני לא מאמין לפרויד נחשב סוג של הפרעת אישיות נרקיסיסטית חמורה. כלומר, אני באמת מאמין לו, אבל מדחיק את זה. שום דבר שפסיכואנליזה הגונה של שבע עשרה שנה לא יכול לפתור. ובכל זאת, גם במחיר שידידות טובות לא תדברנה איתי שבוע וחצי – אני במריי עומד. לא נראה לי סביר שהרפתקאות הינקות קובעות את גורלך. לתיאוריה המרתקת שלו אין כל תימוכין אמפיריים. פרויד לא היה גאון שייסד אסכולה מחשבתית שעזרה לנו להבין את עצמנו אלא מספר סיפורים מוכשר, שבזמן מן הזמנים דבריו התיישבו על דעתם של בני תרבות המערב, וכך הם מסבירים לעצמם את עצמם. נכון, קשה להתווכח עם הצלחתו העצומה של פרויד וזאת בלשון המעטה של ממש. פרויד הצליח להוביל אחריו את תרבות המערב, ללא גייסות חמושים, ללא מהפכה הטובעת בדם מתנגדיה, לאוסף רעיונות שבכל קנה מידה רציונליסטי נראים כמו גיבוב לא משכנע של מעשיות משונות.

 

אדמונדסון עוסק בהרחבה בגורל ספרייתו של פרויד, וגם בעלילותיהם של חפצי הנוי שמילאו את חדר העבודה שלו. למשפחתו של פרויד, שהושמדה יחד עם יהודי אוסטריה, הוא מקדיש פה ושם כמה שורות. הרבה פחות מאלה שזוכה כלבתו האהובה. מחושיו ומכאוביו של פרויד משולבים יחד עם קטעים מהגותו המרדנית של פרויד. אדמונדסון מתאר בהרחבה את רצונו של פרויד לפרסם את "משה והמונותיאיזם" למרות אזהרות חבריו שהטקסט עשוי להתפרש כעידוד לאנטישמיות. אך מהי אנטישמיות לעומת סיפור פסאודו היסטורי, מוצלח ומרתק על בני ישראל שרצחו את משה רבנו ועד היום הולכים לטיפול בגלל זה. אדמונדסון מבנה זה מול זה את היטלר, העריץ הדמוני הנורא, עם ההוגה המתון והחכם, היהודי הקשיש שהצליח לבאר לעולם את מקור משיכתו האפלה לעריצות. אדמונדסון מייחס לפרויד כושר ניתוח כמעט נבואי, ושוכח כי איש לא האמין ולא צפה את מה שקרה מעט שנים לאחר מכן, כשפרויד כבר נאסף אל אבותיו הקדמונים.   

נכון, עמדה מקדמית כמו שלי מעוררת חשדנות כשאני כותב אודות ספר על פרויד. למרות דברי למעלה, אבקשכם להאמין שאני יודע שפרויד הוא הוגה חשוב בהיסטוריה של הרעיונות, ויש בדבריו של פרויד על האנושות והאנושיות יותר מאשר סיפורי מעשיות משונות. גם אני אסכים כי בין כל האפר אפשר למצוא גם מרגליות. לצערי – למרות שניסית וקראתי את כל הספר, "מותו של פרויד" לא מצליח לטעת בלב מפקפק כמו שלי הכרה בגאוניותו של פרויד. אדמונדסון כתב ספר למשוכנעים,ספר הנראה כמו הגיוגרפיה, סיפוריו של חסיד המשבח את רבו, מאיר את מעלותיו וממעיט בחסרונותיו. ספר מצוין לחובבי הז’אנר – שיתפוס מקום של כבוד בספרייתו של כל מעריץ.

מותו של זיגמונד פרויד – פרויד מול היטלר: מורשתו המוסרית והפוליטית, מרק אדמונדסון, מאנגלית: חנה עמית, הוצאת כתר הוצאת עברית, תשס"ט 2009 , 291 עמ’, 89 ש"ח