אברהם מאסלו (1 באפריל 1908 – 8 ביוני 1970) היה פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקני עסק בנושא שאיפת ההגשמה העצמית והגדיר את מה שמכונה "הפירמידה של מאסלו". תיאורית הפירמידה אומרת כי כדי לממש צרכים רוחניים נעלים יותר, חייבים קודם להתמלא הצרכים הבסיסים יותר. ברמה הראשונה של הפירמידה נמצאים הצרכים הבסיסיים, שהם הצרכים הפיזיולוגיים: מזון ומים. אחריה, ברמה השנייה, צורכי הביטחון – מחסה והגנה. ברמה השלישית נמצא הצורך החברתי בהשתייכות. מעליו, ברמה הרביעית היא הצורך בהערכה חברתית. ברמה החמישית והאחרונה, בקצה הפירמידה ממש, מצוי הצורך במימוש עצמי. יכולתו של אדם להביא לכלל מימוש את כישוריו הייחודיים ולבטא את הפוטנציאל האישי הטמון בו. (על פי ויקיפדיה העברית)

מאסלו הוא גיבורו של גיבור הספר "החמישית של צ'ונג לוי". כשצ'ונג לוי, בנם של מהגרת עבודה וישראלי, היה בן שמונה, אימא שלו סיפרה לו על הפירמידה. היא אמרה שעליו לטפס עליה, עד לפסגה. כשנותר יתום משני הוריו תלה ליד מיטתו את תמונתו של אברהם מאסלו שקרע מאנציקלופדיה בספריה השכונתית. הוריו האומנים חשבו שזו תמונה של אביו ז"ל.

כמה שנים אחר כך, בשנת 2017, צ'ונג הוא בעל בית קפה הסוחב אחריו אירוע מביך ולא ברור שבעטיו לא גויס לצבא, ופתאום – כשהוא רץ בידיים פרושות לצדדים בחוצות תל אביב הוא פוגש שני אנשי בטחון, המשכנעים אותו בחוסר נימוס להצטרף אליהם ליעד בלתי ידוע.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=WTsaClQnZrs&w=425&h=355]

את "החמישית של צ'ונג לוי" כתב יואב אבני. לאחר כשש שנים של עבודה בתחום ההיי-טק, החליט שדרך החיים הזו אינה מתאימה לו עוד. ומאז, הוא עוסק בעיקר בכתיבה. הרומן הראשון שלו (וספרו השני), "שלושה דברים לאי בודד" היה מועמד לפרס גפן למדע בדיוני ופנטזיה בקטגוריית ספר המקור הטוב ביותר (2007).

"החמישית של צ'ונג לוי" הוא ספר מתח מדע בדיוני ישראלי. צ'ונג, יחד עם חבורה משונה של אנשים יוצא למאבק עלום בשם מדינת ישראל לטובת בעיה ביטחונית מסתורית.

אבני אינו מרחיק עדותו. עלילתו של הספר מתרחשת ב 2017. לא ממש עכשיו, אבל לא כל כך רחוק מכאן. מה שאינו מצריך את המחבר לברוא עולם שלם, אחר ומשכנע. הוא טווה מין פנטזיה ריאליסטית, בה הוא מותח את גבולות המוכר – קצת, לא יותר מדי. בסיס העלילה – האקרים לבנוניים פורצים אל הטלפון הסלולארי האישי של ראש הממשלה ומאיימים לפרסם את תוכנו – מופרך, אך כשאתה משעה מעט את חוסר האמון וממשיך עם הספר, עניין זה כמעט לא מפריע. גם חורים קטנים בעלילה, כמו מתן אפשרות לשימוש בטלפון סלולארי מתוחכם בתוך מתקן בטחוני, מתקבלים בסלחנות על ידי הקורא.

 צ'ונג לוי הקטן השואף לטפס במעלה הפירמידה מעורר הזדהות. החיבור בין בנה של סינית לבנו של אוהד בית"ר ירושלים יוצר גיבור שהוא גם הזר וגם המוכר. מישהו משלנו, אך רחוק מכאן. ישראלי שאומר לכל שוטר שהוא לא עובד זר, המנהל יחסים מורכבים עם שירות צבאי והשתמטות ממנו. חבריו למשימה – עשהאל, מתנחל דתי התוהה על אמונתו וקורא בדבקות את "איה פלוטו" וגדי המסתורי, מצליחות ליצור אמון. יש גם דמות נשית, נכספת אך בלתי ניתנת להשגה, כמעט. עיצוב הדמויות, על כל מוזרויותיהן משכנעות גם כשהעלילה מתפתלת ומתהפכת, כדרכם של ספרי מתח. כמו בספר הקודם, ניכרות כאן טביעות אצבעותיו של דוגלאס אדאמס המנוח. רוחו של ה"מטריקס" שורה גם היא בספר, ועמו הפער בין העולם כפי שהוא נראה לנו לטבעו האמיתי.

אבני יודע לספר סיפור, הוא יודע לאחוז בקוראים ולשעשע אותם במטאפורות פרועות ומכתמים העשויים לשמש כציטוטים לכל עת. אם כי לעתים נדמה שהמחבר מתאהב בסגנונו ושותל התחכמויות גם כשהן לא בהכרח נחוצות לסיפור ולזרימת העלילה. הספר מציג את הישראליות כפי שאנחנו מכירים אותה, ומטלטל אותה מעט לכיוונים בלתי צפויים. אבני משתעשע עם אנשים חסרי חוש הומור שיש להם רק אות אחת בשם הפרטי, מצליח לייצג את האתוס הביטחוני בנאמנות ובו בזמן להגחיך אותו. הוא אורז בחבילה אחת, משונה, את קוזו אוקאמוטו, המחבל היפני, יחד עם הצלחתה המפתיעה של נינט טייב בעונה הראשונה של"כוכב נולד".

את הספר קראתי בליל שבת, אחרי הסעודה. המשכתי ברצף, וגם כששעון השבת כיבה את האור המשכתי לאורה של המנורה הקטנה במטבח. קצת אחרי חצות השלמתי את קריאתו, ולא הבנתי את הסוף. גם למחרת בבקר, כשחזרתי לקרוא שוב לפני שיצאתי לבית הכנסת – לא התיישבו הדברים. בחוזה הלא כתוב שישנו, מצפה הקורא מהמחבר שישלים את חלקו בעסקה הנקראת "ספר מתח" ויקשור את כל קווי העלילה שרקם באורח שישביע את רצונו. שלא יהיה בנאלי, אולי קצת סנטימנטאלי, לא יותר מדי. אבני מתקשה במשימה. נכון, גם אמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים. אבל אצל אבני, פתאום הכל נהיה בסדר, ואולי לא. האלים לא יצאו מהמכונה, אבל מי כן? לא ברור. הסיום המתעתע הזה הזכיר לי את סוף הסרט 2001 אודיסיאה בחלל, הכל נראה לרגע שייך, ומשכנע, ומתקבל על הדעת אבל כשהאורות נדלקים אתה מוצא את עצמך תוהה לשם מה התכנסנו כאן, בסופו של דבר, ומה מבקש המחבר להגיד.

ובכל זאת – כדאי לקרוא את הספר. אמנם אבני אינו סטיבן קינג וגם לא ארתור סי קלארק, (הוא גם לא מתיימר להיות), אבל למי שייטול את הספר לידיו מובטחות כמה שעות של קריאה מהנה, שבסופן אולי יוותרו לו כמה מחשבות והרהורים על החיים, היקום וכל השאר.

החמישית של צ'ונג לוי, יואב אבני, כנרת זמורה ביתן מוציאים לאור, 2009, תשס"ט, 431 עמ', 88 ש"ח

 

              

                            מתפרסם היום במוסף "שבת" של העתון "מקור ראשון"