חיי עם לאנס

כמו תמיד אצלי, נכנסתי לעניין אחרי שהוא (כמעט) נגמר. נכון, חייתי פה בשנים האחרונות וכמו כולם שמעתי על האיש בעל שבע החולצות הצהובות והצמיד, ההוא שחלה בסרטן וכנגד כל הסיכויים החלים וניצח. לאנס שהקים קרן למחקר הסרטן ועידוד ותמיכה בחולים ומבריאים. לאנס אמרסטרונג, האיש והאגדה. מופת לדורו. אלא מה, בזמן שהוא היה עסוק בלנצח טורים, הייתי עסוק בעניינים אחרים. בארץ, כידוע, אין מי יודע מה סיקור רחב לתחרויות אופניים. לאחרונה, כפי שמעט קוראי יודעים, החלטתי לחזור ולרכוב באופניים, וכדרכי התעניינתי גם בכל מה שמסביב.

בתחילת הדרך לא התלהבתי מי יודע מה מהקונספט התחרותי. אפילו כתבתי פעם

צפיה במרוצי אופניים. דווקא ניסיתי. זה מרתק בערך כמו לצפות במכונת כביסה בזמן הסחיטה. כל מיני אנשים שנראים אותו דבר, רק בבגדים בצבעים שונים. אלה נוסעים 200 קילומטר בשעה בערך. בחזית נמצאים עשרה, שרוכבים בתורנות. פעם זה בראש, פעם אחר. בסוף, אבל ממש בסוף, אחרי רכיבה של חמשת אלפים קילומטר, זה שפחות תשוש ביניהם, נוסע מהר את עשרים המטר האחרונים ונורא מרוצה מעצמו. ולכל אורך המרוץ המפרך שני קריינים מדברים ביניהם באנגלית, אבל בשקט. לא להפריע.

אז נכון, הטור הראשון שראיתי נראה לי מרתק כמו צפיה בנענע כשהיא גדלה, אולי זה בגלל שלא היה שם שום לאנס. השנה, החליט לאנס ארמסטרונג לחזור אל הטור דה פראנס, אחרי הפעם השביעית לנסות ולתפוס את המקום הראשון. למה לנו כל העניין הזה, שאלתי, כמו כולם תהיתי מה הוא רוצה. לא מספיק שבע פעמים?

כדי לנסות להבין חקרתי בפורום האופניים של תפוז (ותודה לאיציק הופמן ואייבי גילת) על הטור דה פראנס, ואף קראתי שלשה ספרים. שניים שכתב ארמסטרונג (יחד עם סאלי ג’נקינס) על עצמו "בחזרה לחיים – זה לא רק סיפור על אופניים" ו"כל שנייה קובעת", ואחד שנכתב באופן עצמאי "מלחמתו של לאנס ארמסטרונג" מאת דניאל קויל.

le Tour

קודם כל, על הטור עצמו. תחרות הטור דה פראנס היא אירוע הספורט הקשה ביותר בתחרויות ספורט בינלאומיות. הוא משול לריצת מרתון במשך שלשה שבועות יום יום. רוכבי האופניים עולים הרים ויורדים גבעות, במהירויות גבוהות, במשך הטור הם רוכבים ברגליהם הדוויות מרחק של אלפי קילומטרים. אבל, בניגוד למה שחושבים אלה שלא מכירים את הטור וחוקיו, רכיבת אופניים אינה תחרות אישית בה מי שמעז מנצח ומי שרכב מהר מכולם הוא זה שיעמוד על דוכן המנצחים. ("פודיום" קוראים לזה כאן).

רכיבת אופניים תחרותית היא בעיקרה ספורט קבוצתי. קבוצה תחרותית מתארגנת סביב רוכב אחד או שניים בעלי יכולות גבוהות במיוחד, ותומכת בהם במהלך הרכיבה. הרוכב הכוכב יזכה לכך שהאחרים המכונים "דומסטיק" (משמעות המלה "משרת" – בצרפתית), יטרחו עבורו. הם יאטו כדי להביא מים מרכב הליווי, הם יתנו את האופניים שלהם לרוכב אם הוא ייפול. לכל קבוצה יש מרכז הדואג לטקטיקה שלה. מתי לרדוף ולהשיג, מתי לנוח ולצבור כוחות. הסיבות לכך מורכבות. קודם כל – פיזיקה. יריבתו המרה של רוכב האופניים הממהר אינה העלייה, אלא הרוח. רכיבה מהירה מייצרת התנגדות רוחנית שאפשר למדוד אותה בכלים פיזיקאליים מוחלטים. כדי להתמודד עם הרוח הנושבת בפניהם, רוכבי האופניים מסתדרים בטור צמוד זה לזה, וכמו אווזים בשמים, יוצרים מחסה מהרוח. מעת לעת הם מתחלפים, וכך מתחלק מאמץ המלחמה ברוח בין כולם. בשל כך, תוכלו לראות בתחרות שכמעט כל המתחרים נעים בקצב קבוע במשותף, ורק במקרים מיוחדים, בדרך כלל לקראת סופה של התחרות, נוצרת "בריחה" – קבוצה קטנה של רוכבים המנסה ליצור פער בינה לבין כל שאר הרוכבים ולנצח במרוץ. מעניין לראות שגם באותה בריחה, היריבים עד למטרים האחרונים כמעט ממשיכים להתחלק ביניהם במלאכת ההובלה. מעבר לכך – החוקים המורכבים בטור בנויים לקבוצות, ולאופן התנהלות זה. לרוכב בודד אין כל סיכוי מול הקבוצות המאורגנות. הטור הוא עסק כלכלי גדול מימדים, אך באירופה כמו באירופה הוא עניין תרבותי מהמעלה הראשונה. לרוכבי הטור רוחשים כבוד רב, והם מצידם מחויבים לאתיקה הנוקבת של הטור, לחוקים הבלתי כתובים. כשלובש החולצה הצהובה נופל, אסור להאיץ כדי לנצל את היתרון. בנקודות מסוימות מאט כל הטור את מהלכו, כדי לאפשר לרוכבים לשתות או להתפנות. במקרים אחרים, האלוף המוביל בניקוד המצטבר יאפשר לאחרים, שאינם מאיימים על הניקוד המצטבר שלו, לזכות בניצחון בקטע מסוים, מתוך ידיעה שהדבר יהיה השג משמעותי לאותו רוכב, ויסיע לו בקידום הקריירה הספורטיבית שלו. הזוכה במקום הראשון, מחלק את כל סכום הפרס בין חבריו לקבוצה. ישנם כללים רבים לטור, ומי שלא שומר על כבודם של הטור ושל מתחריו מאבד את אהדת הקהל. למרות החוקים, כללי הכבוד והאתיקה, בגלל המאמץ הפיזי העצום וההצלחה המתלוות לזכייה, לא מעטים מתפתים ומשתמשים בתרופות אסורות כדי לנצח. מארגני הטור נלחמים מלחמת חורמה בכל אותן שיטות, ולעתים מצליחים. קבוצות שלמות נפסלו כתוצאה משימוש אסור בתרופות.

לאנס

"בחזרה לחיים" מספר על השנים הראשונות של ארמסטרונג. על חייו כנער, תחילת דרכו הספורטיבית וגילוי מחלת הסרטן. הספר קריא מאד, דרמטי במידה, ובלי להתחנחן. ארמסטרונג כתב אותו "במשותף" עם סאלי ג’נקינס, כתבת ספורט ותיקה.  הסיפור מעורר השראה, זה ברור. במיוחד כשסופו הטוב כבר ידוע לקוראים. כנגד כל הסיכויים, עם כל הסיכונים, כשקבוצתו לשעבר  כבר הספידה אותו בפועל, לאנס רכב כל הדרך אל הניצחון. סיפור אפי, מרשים. ואין בי קורטוב של ציניות כשאני מציין זאת. סיום מופלא לסרט הוליבודי מתקתק, בעת שהכותרות עולות רואים את לאנס מחבק את בנו הלבוש בחולצה צהובה, אחרי שלאנס מנצח שוב בטור דה פראנס. ניצחון מלא ושלם, לאנס נרפא והעתיד נראה מבטיח יותר מאי פעם. על כריכת המהדורה העברית כתוב "סיפורו של לאנס ארמסטרונג – רוכב האופניים שניצח חמש פעמים בטור דה פראנס, לאחר שגבר על מחלת הסרטן". יש השוכחים זאת, אבל לאנס כבר היה אלוף עולם בעת שחלה. לא מדובר פה במישהו שבמסגרת השיקום בבית החולים גילה את האופניים. לאנס עצמו נזהר מלייחס את הצלחתו להירפא מהסרטן לתכונות חיוביות כאלו ואחרות שהוא ניחן בהם, למעט חוסנו הבריאותי.

הספר השני  "כל שנייה קובעת", עוסק רובו ככולו באופניים. מהניצחון השני ועד לחמישי. אם תקראו אותו תדעו הרבה יותר ממה שתכננתם לדעת על אופני כביש, מרוצים ואיך לצאת מהם מרוצים. לאנס שבספר מתייחס בכבוד ליריביו, מחבק את קבוצתו ובכלל מוצג כאיש טוב. מדובר באוטוביוגרפיה, בסופו של דבר. אם כי אופנו-ביוגרפיה היה יותר מתאים במקרה הזה. על הניצחונות השישי והשביעי לא מצאתי ספרים, אבל מה שכן מצאתי בעברית הוא ספר שכתב מישהו אחר, ביקורתי יותר. "מלחמתו של לאנס ארמסטרונג" מאת דניאל קויל מתאר את ארמסטרונג התחרותי, זה שמחפש ניצחונות בכל מחיר. הגון אמנם, אך ערמומי מאד. טקטיקן שלא מהסס להטעות את יריביו ולהפעיל עליהם מלחמה פסיכולוגית.

קויל גם מרחיב במקומות שלאנס ממעיט, ונותן את הגרסה האחרת. מה עשה לאנס לפנטאני, איך נהג באולריך, ומה עושה זמרת מפורסמת עם נעלי ברווז של רוכבי אופניים. קויל מספר על היחסים המורכבים שהיו לארמסטרונג עם "דוקטור רשע" – מיקלה פרארי, ששמו נקשר לסימום ספורטאים. אם תבחרו לקרוא רק ספר אחד מתוך השלשה, קחו את זה.לא רק בגלל שהוא המעודכן ביותר (נכתב בעת שארמסטרונג היה בדרך לנצחונו השישי בטור דה פראנס) אלא משום שהוא מאוזן הרבה יותר. לאנס של קויל אינו אותו אוהב אדם, פילנתרופ בחסד עליון שעלינו לשמוח שחי על אותה אדמה כמונו, לא סתם בחור פשוט מטקסס שיודע לרכוב מהר בעליות,  אבל גם לא אויב אדם מרושע כפי שמתארים אותו חלק מיריביו. (הצרפתים למשל, שלא אוהבים את הדומיננטיות האמריקאית).

ומה?

בינתיים נגמר הטור דה פראנס. לאנס ארמסטרונג לא ניצח, אבל הוא התחיל לשלוח לי הודעות בטוויטר. למדתי הרבה מהקריאה. עכשיו אני מכיר את הסיפור על הנפילה מהתיק, על הרכיבה האמיצה  בשדה, על יאן שלא חיכה, ועל "המבט" שהיה או לא היה, ויכול להשתתף בשיח מבינים בנושא, או לפחות להבין על מה הם מדברים. אני יודע שלפעמים מנצחים במקרה, ובאמת כל שנייה קובעת. למדתי שכמו שהרועה מבחין בין כל הכבשים, חובבי הטור יכולים למצוא בו עניין רב, ואם מבינים יותר אפשר ליהנות גם לפעמים. גיליתי עד כמה שמו של ארמסטרונג מושך תשומת לב אל ספורט האופניים, ומן הסתם גם אל קרן הצדקה שלו.

ומה המסקנה? לא יודע. לאנס ארמסטרונג ימשיך לרכוב על אופניים, זה מה שהוא יודע לעשות ועושה את זה לא רע בכלל. אז למה לו להפסיק. נראה לי שהכיוון הוא אחר. לאנס ארמסטרונג מבחינתי אינו איש ספציפי. לא פגשתי אותו מעולם, וככל הנראה זה לא יקרה בקרוב. וככל שאני מהרהר בזה יותר אני מבין שלאנס מבחינתי הוא סמל של גבריות, עיסוק בספורט תובעני, והצלחה. כל גבר בחייו מתמודד עם המיתוסים והאתוסים של הגבריות. גארי קופר, קלינט איסטווד (המוקדם), אנשים ללא חת, שיודעים לירות במקום לדבר, ותמיד עושים את הדבר הנכון.  כולם סמלים לתכנים שגבר לומד למדוד את עצמו לאורם.

אופניים, רכיבה עליהם ובמיוחד תחרויות אופניים הן מטאפורה לגבריות, ובד בבד מימוש של הגבריות האולטימטיבית. טיפוס על הרים יכול להיות מטאפורה להישגיות ותחרותיות, ויכול להיות הן בעצמן. לכבוש את ההר, להגיע לפסגה נחשב מיצוי של יכולות והצגת גבריות נכונה, כובשת ומשתלטת. מכאן ברור יהיה הרצון "לכבוש" הרים ברכיבה באופניים,כשכל שריר מאומץ וכואב. הכאב הוא חלק מהענין, כי אחרת היה אפשר לנסוע ברכב, כמו אישה.  בספרו של חנוך מרמרי "על האופניים" הרווי כולו טסטוסטרון, לעתים בראיה רפלקסיבית ולעתים לא, מובא תיאור שכזה – על רוכבים העולים על פסגת הר וונטו. גם שאלת מבנה האופניים, עליה כתבתי כאן, היא בסופו של דבר מדד לגבריות. גברים אמיתיים מחפשים קשיים ונאבקים איתם בעוז. לא במקרה, כך נראה לי, פורום אופני כביש בתפוז התחרותי, הוא במקרים רבים פורום שוחר מדון ומריבות, בעוד שמקבילו הנשי מלא אחווה וסימפטיה. האתוס של הגבריות יכול גם להסביר את תאוות השכלול והשיפור האינסופי המובילה לרכישה מתמדת של חלקי חילוף "שדרוגיטיס" קוראים לזה בעגת הרוכבים, החלפת החלקים היקרים כל כך ביקרים עוד יותר, ורצוי כאלה שאין לאף אחד בקבוצת הרכיבה שלך.

ראיתי את מה שכונה "המשלחת הישראלית לטראנס אלפ" בכתבה ששודרה בערוץ 2. (לא בשבת, באינטרנט!!) . העורך מציג אותם כחבורה של גברים בגיל העמידה שלא מסתדרים עם עצמם, וכדי להוכיח לעולם שכוחם עוד במתניהם יוצאים לאתגר. מדברים על "כיבוש" ושוכחים שההרים היו שם לפניהם ועוד יעמדו שם אלפי שנים אחר כך.

ואכן בשלב מסוים, המאבק הגברי הופך להיות פתטי. לא כולם לאנס, וגם הוא לא מה שהיה פעם. ואפילו קלינט איסטווד עושה קומדיות רומנטיות.